המספרת שלנו היא ג'ורדן. זה לא השם שלה. הבנים הדביקו לה את הכינוי הזה על שם ג'ורדן בייקר מ"גטסבי הגדול", הדמות הנשית המשוחררת והמתקדמת, להבדיל משאר הדייטים של הבנים שמכונות "דייזי" על שם דייזי ביוקנן השמרנית. ג'ורדן פוגשת שני סטודנטים חכמים ומשכילים בקורס לספרות המאה ה-17 באוניברסיטה. היא מתחילה לצאת עם אחד מהם, סאם, בחור מהסוג שצריך לעשות גוגל במסתרים כשמדברים איתו, רק שהתקופה היא טרום-גוגל, אפשר רק להנהן בנימוס, לקוות לא להיתפס בבוּרוּת, ולרוץ אחה"צ לספרייה להשלים פערים. סאם ושותפו יאש חולקים בית מידות של פרופסור נחשב לספרות שנמצא בשנת שבתון. הבית הישן והגדול, שניתן בחינם והוא עמוס ספרים ומקטרות, וכורסת עור כבדה ואח מבוערת — הוא תפאורה ספרותית קלאסית, אקס-טריטוריה קסומה להרפתקאות של בירה ופיצה, הקנטות וחלומות. אקס-טריטוריה בתוך האקס-טריטוריה שהיא האקדמיה.
כשם שהבית הוא תפאורה, כך גם האזכורים הרבים של יצירות וסופרים שמנמרים את כל שיחותיהם הקולחות של הגיבורים (סלין, ד"ה לורנס, ה"ג ולס, שייקספיר... כראוי לסטודנטים מצטיינים, הם קוראים בעיקר ספרות אנגלית או אירופית) משמשים בעיקר כקישוטים וסמלי סטטוס בספר הזה, שהוא מעין רומן רומנטי הוט-קוטור. אם פעם היו אומרים "רומן משרתות", את "לב המאהב" אפשר לכנות "רומן אדוניות"; הוא עשוי מחומרים רומנטיים דומים, אבל מי ששוחה ברפרנסים הספרותיים והפילוסופיים, מי שיודעת איך נראה השזלונג 306B של לה קורבוזייה שמוצג בקורס "ריהוט מודרני", מי שראתה את "צייד הצבאים", מי שקראה ג'ויס, מי שיכולה להזדהות עם המעמד האקדמי והתרבותי של הגיבורים, לכאורה תיהנה ממנו יותר. מי שלא, תסתפק בחיכוכים בג'ינס — תמיד טוב לכולם.
כשסאם וג'ורדן נפרדים, מגיע תורה של "ההחלפה", כפי שהגדיר אותה ג'ורג' קוסטנזה — אותה משימה אנושית אדירה שאיש לא צלח — מעבר רומנטי בין שני שותפים לדירה. ג'ורדן ויאש מגששים את דרכם זה לזרועות זה, כשסאם עדיין נמצא ברקע, כמשקולת. הם ממשיכים ללמוד יחד, להתווכח על אריסטו ולהשתכר. גם לפריז נגיע, כי תמיד תהיה לנו את פריז.
אחת החוזקות של סוג הסיפורת הזה היא הסדר שבו מסופרים הדברים. קינג שולטת באמנות תזמון מסירת המידע באופן מופתי, כאילו ישנה נקודה מדויקת, שבה הקורא מבין משהו, אבל באופן לא שלם, מעורפל, לעיתים לא מודע, ואז, תפקידו של הסופר המיומן הוא לאשרר לו את המידע הזה בדיוק ברגע הנכון, שיוצר מינון משכר של הפתעה ואי-הפתעה, כמו משמעה של ההכרזה הילדותית "ידעתי!" — ידעתי, אבל גם קצת לא ידעתי; כבר היה פה ריח של מוות, או של שיברון לב, או של הצלחה גדולה, אבל לא הייתי בטוח, וגם לא רציתי לגלות לעצמי. סוג התגמול הזה הוא סם חזק. "אף אחד מהסופרים שאני מעריץ לא השתתף מעולם בקורס כתיבה יוצרת", אומר יאש. קינג עצמה, בוגרת של מסלול התואר השני לכתיבה יוצרת באוניברסיטת סירקיוז, יודעת שהיא לא ג'ויס, יותר סאלי רוני גרסת פורטלנד, אבל על הדרך היא לועגת ליוהרה הגברית, כי בסופו של דבר, הגיבורה שלה, שלומדת כתיבה יוצרת, הופכת לסופרת מפורסמת, ואילו הסטודנט המצטיין שליגלג על בית החרושת לכותבים מצא עצמו במשפטים, עושה משהו "מאוד-מאוד משעמם".
"סיפור חיים", כותב אוריאל קון בספרו האחרון "אמריקה", הוא "אמנות ההתאיינות של אשליות הנעורים", וזה בדיוק מה שיש פה: החלק הראשון של "לב המאהב" שוצף ומהנה, כרומן נעורים מר-מתוק. החלק השני נפתח עשרות שנים מאוחר יותר, והתחושה הראשונית לא נעימה, כהחמצה או בגידה. הבגרות של הגיבורים אפילו מגעילה קצת כשהיא מגיעה מיד אחרי שקראת על הנעורים שלהם. התחושה הזאת היא הטריק הגדול של הספר, כי למעשה זה הנושא שלו: בגידת הזמן, הרצון שהפרק של הנעורים יימשך עוד, וההבנה שזה לא ככה. הטריק הזה הוא החוכמה של "לב המאהב", וגם הבעיה שלו, כי בסופו של דבר אנחנו נשארים עם ספר כתוב היטב ועם כמה שעות קריאה מהנות, אבל בתחושה שלא הרווחנו הרבה. ש"החיים זה החיים" כזה, עם זיכרונות יפים, טעם חמוץ בפה, והידיעה שהמוות אורב. תודה באמת גבירתי.
"המוות, אפוא, אינו אויב מר כל-כך, כאשר האדם מוקף בני-לוויה כה רבים היכולים לנצח בשבילו במאבק. הנקמה מנצחת את המוות; האהבה בזה לו; הכבוד — שואף אליו; היגון — נמלט אליו; הפחד מקדים וחוזה את בואו", כתב פרנסיס בייקון, בחיבורו "על המוות" (תרגום: אביעד שטיר). בעמוד הראשון של "לב המאהב" מתבקשת הגיבורה לכתוב גרסה בת זמננו לחיבור של בייקון. ובכן, אפשר לומר שהרומן כולו הוא הגשת המשימה הזאת, שאותה נסכם במילותיה של ג'ורדן על עצמה: "אני סטודנטית טובה לספרות. אני מקבלת 'מצוין' ו'טוב מאוד' ומילים נחמדות בתחתית העבודות שלי".
"לב המאהב", לילי קינג, מאנגלית: מעין זיגדון, הוצאה לאור: פן, 222 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.26
