אלבום מורנטה, שראה אור באיטליה לאחרונה לציון 40 שנה למותה של הסופרת הגדולה, הוא אוצר בלום. אין זו ביוגרפיה במובן המקובל, אלא ניסיון לשרטט דיוקן — של אדם ושל סופרת — באמצעות תצלומים מילדות ועד זקנה, לצד עדויות של ידידים, טקסטים שלא פורסמו עד כה, מכתבים, ראיונות והקדמות לקטלוגים. זהו שפע מרשים, אך מה שמוליך את הספר, הלכה למעשה, הם הצילומים: מורנטה עצמה, חבריה הקרובים, וגם אהוביה.
הרעיון להוציא את האלבום נולד סמוך למותה של מורנטה. מי שהעלתה אותו לראשונה הייתה המשוררת פטריציה קוואלי, ידידה קרובה של הסופרת, אף שהייתה צעירה ממנה בשנים רבות. קוואלי עבדה על הספר שנים ארוכות, אך לא זכתה להשלים אותו לפני מותה ב-2022. את המלאכה סיים עמנואלֶה דטילו, סופר וחוקר ספרות, שערך את החומרים לכדי ספר מגובש.
מטרתה של קוואלי הייתה ברורה: לחלץ את מורנטה מציפורני המוות. לא אלבום זיכרון מהוגן, אלא ספר שיציג אותה כחיה, נוכחת. הבחירה הזאת קשורה קשר הדוק לדמותה של מורנטה עצמה. היא לא אהבה את הזמן החולף, הסתירה את תאריך לידתה המדויק, ולא ייחסה חשיבות ל"גילים רשמיים". באחת ההצעות השובבות שלה אף כתבה שיש לציין בדש ספריה: "אלזה מורנטה נולדה ברומא במקרה, בת להורים איטלקים שבאו ממחוזות מנוגדים, והיא מסרבת לומר את גילה הרשמי משום שאינה מאמינה בגילים רשמיים". אין זו גנדרנות, אלא עמדה עקרונית כלפי הדבר המורכב שאנו מכנים מציאות.
הספר הזה, על תמונותיו הרבות המתחילות ממש בילדותה ובשכונת מגוריה הראשונה ברומא, טסטצ'ו, חושף לנו את מורנטה. כאן התצלום אינו אילוסטרציה למילים, אלא שותף מלא. ההחלטה הזאת מתגלה כמוצלחת במיוחד: הקריאה וההתבוננות מזינות זו את זו. זה איננו ספר כרונולוגי במובן השגרתי, ואין לו יומרה לכסות את כל שנות חייה. בולטת במיוחד הבחירה שלא לכלול תצלומים משנותיה האחרונות, שאותן העבירה בקליניקה פרטית, אף שרבים מידידיה המשיכו לבקרה שם.
מה שלכד את תשומת ליבי באלבום העשיר הזה היה יחס מסוים בעולמה הרוחני והספרותי של מורנטה — יחס לאיים. היא הרבתה לבקר בהם, לחוות אותם, וכמובן כתבה את יצירת המופת "האי של ארתורו" בהשראתם. לצורך כתיבתה שכרה בית באי הקטן פרוצ’ידה, מן האיים של מפרץ נאפולי, פחות מוכר מאיסקיה או קאפרי — ושם נכתב הרומן המתרחש באי עצמו.
כל חייה, כך כותב העורך דטילו, חיפשה מורנטה אחר האי: מקום שטוף שמש שהיה בעיניה מטפורה של הטבע לאושר. האיים הללו לא היו רק יעדי נסיעה, אלא גם צורת חיים — או לפחות הצעה לצורת חיים.
הסופר הנפוליטני רפאלה לה קפריה, שביקר אותה בפרוצ'ידה, כותב על "החיוך הארכאי" שלה, ומעיד שנראתה לו כדמות אטרוסקית מאושרת, כמי שמצאה את איתקה שלה. גם עדותה של ג'ינברה בומפיאני — סופרת, עורכת ומו"לית — מאירה: בביקור באי פונזה מורנטה לא הסתפקה בחופים המוכרים, ושכרה ספן שייקח אותה ואת ידידיה לחוף מבודד שגילתה בסיוריו. יחסיה עם נשות המקום היו מורכבים: הן ראו בה אחות אקזוטית, כמעט בת משפחה, ובו בזמן לא חסכו רכילות על מנהגה להשתזף בעירום — בשנות ה-50, באי שלא הורגל במראות כאלה.
אלברטו מוראביה, שהיה גם בעלה של מורנטה, מספר על האושר ששניהם חוו בחופשת הקיץ באי קאפרי. כבר באותן השנים קאפרי לא היה נידח. סופרים ואמנים, איטלקים ובין-לאומיים, הגיעו אליו. הסופר הרומאי כותב שהיו מקומות באי שהוא חשש לחזור אליהם לבדו אחרי פרידתם, משום שהם היו מלאים בנוכחותה וזה הכאיב לו.
ההבחנה בין עיר לאי מובילה לשורש תפיסתה של מורנטה את המציאות. העיר היא מקום ההיסטוריה (חשוב לזכור שהספר "אלה תולדות" האהוב כל כך על הקוראים הישראלים, נקרא במקור La Storia), שבו ניצבים המונומנטים, משרדי הממשלה, בנייני הדירות, השיכונים, הווילות. ואילו האי מצוי מחוץ לזמן, בלימבו, שאותו הגדירה כ"פורגטוריו בלתי מוגדר וגן עדן מסתורי". הקוראים יזהו כאן את שני הקטבים של יצירתה: "אלה תולדות" ו"האי של ארתורו" — רומנים רחבי יריעה שנכתבו כדי לתאר מציאות רבת-פנים.
מן הרגעים המרגשים באלבום הוא התצלום של נטליה גינצבורג ואלזה מורנטה יחד. לצידו מובאת עדותה של גינצבורג על האופן שבו קיבלה לפרסום את הרומן "כזב וכישוף" ב-1948, כאשר עבדה בהוצאת "אינאודי", בשנים שבהן השתיים לא הכירו היטב ולא היו מיודדות. גינצבורג המליצה מיד על פרסומו. כך כותבת גינצבורג על יחסה לאלזה מורנטה: "נהגתי עימה בביישנות, אז וגם אחר כך, לא הצלחתי מעולם לומר לה בצורה שלמה כמה חיוניות וכמה שמחה העניקו לי כל הדברים שכתבה, עצם נוכחותה על פני האדמה. לא היה זה דבר קל לומר לה דברים בשלמותם".
הספר המרתק הזה מבליט ערך מרכזי נוסף בחייה של מורנטה: הידידות. דוגמה מובהקת לכך הייתה הידידות שלה עם פייר פאולו פזוליני. היא הכירה אותו בתיווכו של מוראביה, שהיה ידיד קרוב של הבמאי והסופר. תפיסת המציאות והאמנות של פזוליני הייתה מנוגדת לזו של מורנטה. הוא היה היוצר שסיפר את סיפורן של שכונות העוני העירוניות — מי שראה בקולנוע כמדיום להצגת המציאות באמצעות המציאות עצמה — ולכן בחר בבני השכונות עצמם שישחקו בסרטיו ("אקטונה", "מאמא רומא"). אדם כזה התקשה לקבל את כתיבתה של מורנטה, בעיקר את הבחירות הלשוניות שלה. "היא מדמיינת שהאיטלקית שבה היא כותבת באמת קיימת", כתב באחת מביקורותיו על ספריה. "היא מתעלמת מכל האלמנטים ההיסטוריים של הלשון; הן לשון הדיבור והן לשון הספרות. לפיכך האיטלקית שבה היא כותבת היא המצאה ותו לא". מורנטה לא ניתקה איתו את הקשרים אחרי הקטילות הפומביות, ואפילו החמיאה לו על הסרט "מאמא רומא". מדי יום נהגו לשבת בבית הקפה שבו נפגשו הסופרים בני חוגם של מוראביה ופזוליני, ברומא של שנות ה-60.
בעמודים האחרונים חוזר העורך אל תרבות הים והחופים הנידחים — בחירה כמעט מיסטית. אלזה מורנטה מצולמת בחוף מבודד ליד מאטרה במחוז בזיליקטה, יחד עם ידידה הקרוב, איש התיאטרון קרלו צ'קי, שאף העלה על הבמה אחדות מיצירותיה. כדרכה ביקשה מספן מקומי לקחת אותה לחוף מרוחק ואחרי כמה שעות לחזור לשם כדי שהשניים יוכלו לחזור לעיירת החוף. שם, נזכר צ'קי, בנמל הקטן שהיה בחוף המרוחק הזה היא ראתה אישה נושאת בזרועותיה ילד קטן ואמרה לאורח שלה: "אתה רואה, הייתי נותנת את כל הספרים שכתבתי כדי להיות האישה הזאת".
בסוף "האי של ארתורו", כשהגיבור עוזב את פרוצ'ידה, הוא אומר שהחיים צריכים להישאר מסתוריים. האלבום הזה חושף משהו מן המסתורין של אלזה מורנטה — ומשאיר די ממנו בצל. בכך טמון יופיו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.01.26
