קארל צ'אפק ידע את האמת, ואמת היא כל מה שניצב לנגד עינינו אחרי חילוץ מכל מיני ניסיונות הסתרה. אולי זו הייתה משימת חייו הקצרים של הסופר הצ'כי האהוב: לחלץ את האמת, את הוודאי ואת הנועז, מתוך ההסתרוֹת, הסילופים והשקרים. פעמים רבות נטען סביבנו שתפקידן של אמנות בכלל ושל ספרות בפרט הוא לגלות לנו את המציאות שמתחת למעטֶה של קהוּת, טמטום ועיוות. זהו טיעון שכבר הפך לקלישאה בכל פעם שרוצים להחמיא ליצירת ספרות אלמותית. אבל צ'אפק היה אנטי-פשיסט ולא פירסם רק ספרות, אלא גם מאמרים בנושאי השעה. עבורו המציאות אף פעם לא חד-ממדית. יש לה כמה שכבות אפלות, מבישות, מייסרות.
הקובץ "סיפורים מביכים" מוכיח את מחויבותו של צ'אפק לרכיבים הטמירים של מה שמכונה "אנושי", ואת מיומנותו הסיפורית להציג כמה שונים הם הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם על אותה מציאות. אלה הם תשעה סיפורים קצרים, שנכתבו לפני קצת למעלה ממאה שנה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בידי גבר בן 30, דוקטור לאסתטיקה ולפילוסופיה, שסבל ממחלה דלקתית כרונית בעמוד השדרה, ולכן לא נלחם בה, ועבד כמורה פרטי ואחר כך כעורך בעיתון, עד שנאלץ לעזוב כי פיטרו את אחיו יוזף (שאף הוא היה סופר) כחלק מרדיפה פוליטית. צ'אפק הבין שאמנות הסיפור כוחה בהפעלה מתמדת של מנגנוני הסתרה וגילוי. כך, כנראה, נוצר התענוג הייחודי השמור לקריאה בקובץ הזה, שתורגם בכישרון רב לעברית עשירה, יצירתית ומרובדת: אנחנו מאמינים לדמות אחת, ומגלים שהיא מחזיקה רק בחצאי אמיתות, או בפיצול רפלקסיבי. רק אז אנחנו מגלים (לעיתים יחד איתה) את הפאדיחה המייסרת של חייה. יש בכך גם הזמנה לפרשנות שמזהה התנגדות לדוֹגמוֹת נטולות צדק חברתי (דת, לאומנות וטוטליטריזם) ולערטול פארודי של טקסטים מכוננים, בהם כתבי הקודש והמיתוס.
הקובץ מעיד על העניין והיופי שצ'אפק מצא גם בשקרים שאנשים מספרים לעצמם וגם בדרכי המילוט שהם משרטטים נוכח מצוקה. בכל אחד מהסיפורים מוצגים בני אדם שרואים את הדברים שלא כפי שהם, שנאמנויותיהם סותרות והמסכות שלהם מתחלפות ללא הרף. למשל, תעשיין עשיר שיודע שאשתו מְתַקְשֶׁרֶת בלהט שקט עם ידידו המלומד, חובב התרבות, בעוד הוא חייב לחשוב על עסקים ולספק לה את צורכיה החומריים. או אומנת מסורה בבית אצילים, המנסה לשווא ללמד את בת הרוזן לנגן את התו הנכון, סופגת יחס משפיל ממעסיקיה, מחליטה לעזוב — ולומדת שאין לה ברירה אלא להשלים עם הניצול. או גבר בודד וחרדתי שזוכה לביקור מפתיע מאחותו הנשואה לאיש עשיר, שלטענתה מתאכזר אליה ומשפיל אותה. היא מחליטה לעזוב את בעלה והאח מרגיש חובה לסייע לה, אבל אחותו הנוספת, שזקוקה אף היא לסיוע כספי, מגלה לו את הצד האפל של הסיפור של האחות העשירה, את בזבזנותה המופלגת ואת בגידותיה. הוא קורס מרוב נקודות תצפית על אותה מציאות שאינה מניחה לו להתמוטט על הספה הביתית ולחרוד בשקט.
אין דמות בקובץ הזה (שעתיר אירוניה כלפי יחסים בלתי שוויוניים בין גברים לנשים), שאיננה קורסת תחת מניעים נסתרים, ואין דמות שאפשר להזדהות איתה. יש רק אמת שצריך לקבל אותה. מפורסמת האמירה של צ'אפק: "תארו לעצמכם איזו דממה הייתה בעולם אם אנשים היו אומרים רק את מה שהם יודעים". אחרי קריאת הסיפורים המביכים שלו, הבנתי את מקומה של אי-הידיעה בתפיסת עולמו. זוהי חוויית יסוד שקשורה לחיפוש אחר משמעות, משימה שאפיינה את המחצית הראשונה של המאה ה-20, התקופה שזוהתה עם הטלת ספק ועם אוזלת יד לנוכח התפתחותם והשתלטותם של רעיונות אכזריים.
הסיפור האחרון בקובץ הוא הרלוונטי מכולם לקוראת הישראלית בת העת הזו. אדם חיוור ומזיע מובא בפני קצין תורן בבית דין צבאי, ומבלי שיאמר דבר עומד מול גזר דין מוות על שחיסל חייל פצוע וגנב את שעונו. מתוך השקט שלאחר גזר הדין, שומע אב בית הדין קולות מערערים, מוכיחים, מצערים, מעייפים. צ'אפק נפטר ממחלתו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אחרי שסומן כאויב הציבור, הותקף בשל השקפותיו הדמוקרטיות והבין שעולמו גווע. אחיו יוזף נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן ונספה שם. יצירתו חיה. היא נכתבה בהומור, בחישוף ובאפשרות מילוט.
"סיפורים מביכים", קארל צ'אפק, מצ'כית: פאר פרידמן, הוצאה לאור: אפרסמון, 140 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.01.26
