שושן הרן נחטפה מביתה בקיבוץ בארי יחד עם בתה עדי, נכדיה הקטנים נווה ויהל, גיסתה שרון ובתה נעם. חתנה טל שהם נחטף והוחזק בנפרד; בעלה אבשלום, אחותה לילך ובעלה אביתר והמטפל שלו פול, כולם נרצחו. היא הוחזקה יחד עם קרוביה בשבי בדירות מסתור של מחבלי חמאס, ששמרו עליהם יומם ולילה, עד ששוחררו כעבור 50 יום בעסקה הראשונה. השיבה לארץ לא הביאה איתה ריפוי ושיקום אלא מאבק למען השבת חתנה טל, שהוחזר לישראל בפברואר לפני שנה, אחרי 505 ימים בשבי.
בשבי לא ידעה הרן דבר על שלומו של בעלה, וטיפין טיפין נודע לה על היקף הטבח. אלא שלא ניתנה לה האפשרות לעכל או לבכות: הימים היו ניסיון בלתי פוסק לשמירת הגוף והנפש והגנה על הילדים. היא מתארת את אימת ההפצצות של צה"ל מדי לילה ואת החדווה הלא-מרוסנת של שוביה שעה שנורו מעזה טילים כלפי ריכוזי אוכלוסייה בישראל; את ההכרח לשמר סדר יום בתוך שגרה של חוסר ודאות; את הניסיון לתווך לילד ופעוטה את המציאות בשבי על ידי שיחה ומשחק במציאות שבה נאסר עליהם לבכות; את המחסור במזון והניסיונות לשוחח עם שוביה, שהיו בהם גם גילויים מפתיעים ועדינים של אנושיות.
כיצד מתארים זוועה? באילו מילים בוחרים לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, ובטח שלא להבנה? שושן הרן בוחרת לתאר את סיפורה במילים פשוטות ובשפה בהירה, בסדר כרונולוגי המתאר את חייה עם בני משפחתה ויקיריה בקיבוץ בארי שבו נולדה ובנתה את חייה; את הטבח והחטיפה, השבי והחיים שלאחריו — משום שמסעה לא תם בשחרורה אלא בשחרור כל החטופים וחתנה טל שהם (שהפרק העוסק בשביו הוא הקשה ביותר בספר). "שבויה במשימה" לא עוסק כולו בטבח ובשבי, משום שבראש ובראשונה הוא ספר של חיים, זוגיות ונתינה. בחוכמה רבה בוחרת הרן לפתוח את סיפורה בימים שקדמו לטבח: האהבה שלה לנופי הנגב המערבי ולאנשים החיים בו; המסע שלה לאזור ים המלח לפעילות משותפת של נשים ישראלית ופלסטיניות במסגרת "נשים עושות שלום"; ההכנות לטיסה שעתידה הייתה לצאת להולנד במוצאי שמחת תורה שמטרתה קידום פרויקטים הומניטריים העוסקים בחקלאות באזורים העניים ביותר באפריקה — לכל אלה חשיבות רבה משום שהם מציבים בראש ובראשונה את זהותה של הרן כאדם.
מעשה עדות
מאז יצא ב-1944 "ספר עדות" מאת יעקב קורץ, שהוא ספר העדות הראשון שנכתב על השואה מפי ניצול שואה, מלאה הספרות העברית עדויות. הז'אנר הלך ודעך בשל המרחק ההיסטורי מהמאורעות. אך מאז טבח 7 באוקטובר העדות, כסוגה ספרותית, תופסת את מקומה מחדש בספרות העברית. "שבויה במשימה" הוא ספר עדות חיוני בעצם הסיפור שבו ובעמדה האתית שהוא תופס: שהרי החטופים הופקעו מחייהם הפרטיים כקלפי מיקוח בידי מרצחי חמאס, והלחץ הציבורי להשבתם עשה אותם לדמויות ציבוריות שלא ברצונם. "שבויה במשימה", על מאבקו שובר הלב בעד כל רגע של אנושיות — משיחה עם המחבל השובה ועד הניסיון ליצור סדר יום עבור הנכדים הפעוטים, היגיינה בסיסית ושמירת התודעה — חיוני לא רק בשל מעשה העדות שבו, אלא גם בשל השמעת הקול שאסור היה להשמיע והשבת המבט האנושי לאלה שהופקע מהם צלם אנוש.
הרן מזכירה בספרה את הסופר היהודי-גרמני שטפן צווייג, ובעיקר את ספרו האחרון "העולם של אתמול" — יצירת מופת של תרבות בפרפורי גסיסתה. צווייג מתאר את אירופה האהובה שבה גדל, יבשת שבה יוצרים בני אדם קשרים עמוקים זה עם זה על בסיס אינטלקטואלי ונפשי, שעה שהם נעים בחופשיות בין גבולותיה, המוסרת את דעתה על האלימות והפשיזם עד לחורבנה המוחלט. את הספר כתב צווייג בגלותו מאירופה כיהודי נרדף בזמן השואה, כשהוא אינו מוצא מנוח לכף רגלו. המעשה האינטלקטואלי האחרון שעשה בטרם שלח יד בנפשו היה הכתיבה כמעשה עדות. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו:
"מתן עדות על חיינו הדרוכים, העשירים בהפתעות דרמטיות, נראה לי חובה; כי אשוב ואומר: כל אחד מאיתנו היה עד לתמורות האדירות האלה, כל אחד נאלץ להיות עד. לדור שלנו לא ניתנה כל אפשרות להתחמק, לעמוד מן הצד, כפי שניתן לדור הקודם. עם הארגון החדש בעולם והבו-זמניות של האירועים, היינו שבויים בידי הזמן".
כך יש לקרוא את ספרה של הרן, כמעשה עדות. הרן נשבתה בידי הזמן והמאורעות ההיסטוריים האיומים, ומעשה של הפקרה ארוכת שנים של ממשלות פושעות. סיפורה הוא עדות אחת של אישה, אם וסבתא הנאבקת על חייה וחיי משפחתה, בימים של שבי ולאחריהם; אבל זהו גם מאבק על עתידן של חברה ותרבות. כוחו של הספר אינו רק בעדות שבו, אלא גם במסקנותיו. הרן חוקרת לא רק את נפשה ואת חייה אלא גם את המחוללים של האסון. היא מיישירה מבט אל מדיניות ההכלה הצבאית והחברתית בישראל שהשלימה עם הירי ליישובי העוטף "כטפטופים" וקיבלה את נוכחותו של ארגון רצחני מעבר לגדר. היא מתארת את המימון והלוחמה הכפולה של ארגון הטרור: כיצד כבר ב-7 באוקטובר, בעזרת צבא אדיר של בוטים שהוכנו מראש, עוד בזמן שבו הוא מבצע את הטבח — ומשדר זאת — טען חמאס בכל כלי התקשורת ורשתות החברתיות שעמדו לרשותו כי "ישראל מבצעת רצח עם בעזה".
הדבר הפשטני ביותר בכל מלחמה הוא להציג צד אחד כזך ומוסרי לעומת הצד השני, שהוא תמיד מרושע. אלא שדמותה של הרן זוהרת באנושיות שבה: היא מייסדת עמותת Fair Planet שפועלת למען חקלאים באפריקה — הארגון דואג לספק זרעים באיכות מעולה וידע בסיסי לחקלאים באזורים העניים ביותר בעולם, וכך מעניק להם מזון ואפשרות לקיום בכבוד. הפער בין הדוקטור לאגרונומיה שמשקיעה את כל הידע המקצועי שלה בנגישות לידע בסיסי ומזון, לבין עזתים שכל קיומם הוא רצח והשמדה זועק מבין דפי הספר. לאורך כל הספר מתארת הרן את המודעות המלאה של מחבלי חמאס למעשיהם, והמטרה המוצהרת שלהם: השמדת מדינת ישראל.
בכל בית תלויה תמונה של מדינת ישראל הנשרפת, חזון שהתגשם ביישובי העוטף; המחבלים שאלו אותה אם יש לה אזרחות נוספת כדי "לעודד" אותה לממשה ולהגר לחו"ל. גם העדין והאנושי ביותר שבהם הזכיר לה בשיחות ביניהם, שבינו לבין המרצחים שביצעו את הטבח והאונס אין הבדל, משום ש-"We are the same". וזו הנקודה שבה עומד ההבדל בין ישראל לחמאס: בעוד ישראל רואה תמיד את העזתים תומכי חמאס כדומים לנו, בני אדם הרוצים לחיות בבטחה ובשלום, הם חווים הזדהות שלמה ומוחלטת עם המחויבות להשמדת ישראל.
כשנתיים וחצי מפרוץ המלחמה, מוקדם להעריך את הטראומה של 7 באוקטובר. בשעה שנכתבות המילים האלה אין ברצועת עזה שבויים וחללים ישראלים, מילים שנדמו כחלום ב-12 השנים האחרונות, ועם ההישג הכביר הזה עזה עדיין נתונה בשלטון ארגון טרור רצחני ששם לו למטרה להשמיד את ישראל.
המאבק למען השבת החטופים תם, אך המאבק למען שיקומה והחלמתה של החברה הישראלית רק החל. ספר העדות של שושן הרן, על המציאות הבלתי נתפסת שהוא מתאר, השלכותיה המוסריות והבחירה באנושיות כעמדה אתית, הוא צעד ראשון במהלך הזה.
"שבויה במשימה", שושן הרן, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 240 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.26
