כמו רבים אחרים, הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של דלמור שוורץ, הייתה בשירים של לו ריד, שהיה תלמידו באוניברסיטת סירקיוז. "דלמור, דלמור", הוא שר והפך את השם לאיזה מין מוזה אפלה ומלנכולית שנוכחת באלבומיו השונים. לו ריד, יש לציין, נולד בתור לואיס רבינוביץ והיה צריך לבחור לעצמו שם מוצלח יותר שישרת אותו בדרכו להגשים את החזון האמנותי שלו, להקת הוולווט אנדרגראונד; אולי בדומה לשלום רבינוביץ שהיה צריך למצוא לעצמו שם קליט יותר כמו שלום עליכם, כדי לספר את סיפורי טוביה החולב.
לעומת הרבינוביצ'ים, לדלמור שוורץ היה את השם המושלם. כמו לזמר הבלוז אלמור ג'יימס, רק ביידיש. כפי שלמדתי, הוא נהג לספר גרסאות שונות על מהות השם Delmore, בין היתר שזה היה שמה של מעדנייה שהוריו נהגו לקנות בה פסטרמה, אבל כך או אחרת היה לשם הפרטי את אותו המצלול שאחריו חיפש אדגר אלן פו ב"העורב" — Lenore ו-Nevermore — ואילו שם המשפחה שוורץ, נשא איתו את כל האפלה היהודית המזרח-אירופית.
רק כמה שנים לאחר שהתוודעתי אל דמותו של דלמור שוורץ קראתי את "בחלומות מתחילות התחייבויות" כשם סיפורו הידוע ביותר, באנגלית תחילה ולאחר מכן בתרגום היפה של יעל רנן ב"סימן קריאה" מ-1973. אחר כך קראתי עוד סיפורים בהזדמנויות שונות, אבל דלמור שוורץ לא הפך לחלק מהשיח הספרותי בארץ, וכך, גם לא הפך — אולי אפילו לצערי — לחלק מה'סילבוס' המרכזי של תולדות הקריאה שלי. המפגש המחודש והממוקד יותר עם קובץ יצירותיו שרואה כעת אור ב'הספריה החדשה', עורר אצלי אפוא לא מעט מחשבה.
• • •
דלמור שוורץ היה סופר של חבורה די קטנה ומאוד אקסקלוסיבית. כך למשל, ארווין האו, אולי הסמל של האינטלקטואלים של ניו-יורק, כתב את אחת מרשימות הביקורת הראשונות שלו על סיפוריו. סול בלו ראה בו את מורהו הגדול. ורבים אחרים גם. פיליפ רות נחשב ממשיכו של דלמור שוורץ באיזה אופן, ואפשר למצוא לא מעט ציטוטים ישירים שלקוחים מהסיפורים. משעשע במיוחד הוא הצירוף "בחור גדול", שבו היה מדרבן את עצמו אלכסנדר פורטנוי תוך מעשה האהבה.
אני, הקטן, הייתי צריך עם זאת את תיווכם של הגדולים — קודם של לו ריד ואחר כך של פיליפ רות — כדי להגיע אליו. קצת כמו להכיר שיר בגרסת הכיסוי ולאחר מכן בגרסת המקור; למשל, Mamma Tried בביצוע של הגרייטפול דד ורק לאחר מכן בביצוע המקורי של מרל הגארד. זה רק מגביר את קסם הגילוי של הגארד. אבל דווקא הצורך הזה בתיווך הזה יוצר קריאה מעניינת. מעין קריאה לאחור, שבה הקורא מכיר קודם את המושפעים לפני שהוא מתוודע אל המשפיעים.
יש בדיחה לא כל כך מצחיקה שמספרת על סבתא עממית שהולכת לראות "המלט" בתיאטרון ואחרי שהיא יוצאת אומרת, נחמד, אבל כל כך הרבה ביטויים שחוקים. הבדיחה לא כל כך מצחיקה, כאמור, אבל היא מבטאת לדעתי, בעיקר, תסכול לנוכח העובדה שיש יוצרים ויצירות שדווקא החלחול השקט והכל כך מפתיע שלהם ליצירות אחרות, מונעות ממך את ההתלהבות הראשונית, ואתה מבין את חשיבותם ואת גודל השפעתם רק בתור צופה מהצד.
כך היה כשקראתי את הידוע בסיפורים של שוורץ, "בחלומות מתחילות מחויבויות", בתרגומה החדש של דבורה שטיינהרט — מי שהפליאה לתרגם את "לוליטה" של נבוקוב, שגם הוא ממעריציו של דלמור שוורץ.
• • •
הסיפור, שהייתי כולל בכל סילבוס של סדנת כתיבה יוצרת, מספר על בחור צעיר שנכנס לאולם קולנוע ב-1909 וצופה בסרט אילם המתאר את סיפור החיזור של אביו אחרי אמו — תחילה בקוני איילנד ולאחר מכן בבית הוריה — עד לקליימקס שבו מתערבבות הדמויות והמציאות. לא אספר כמובן מה קורה בסוף, כדי להשאיר את הקורא במתח, אך אל חוויית הקריאה כיום מתווסף ידע רב שנצבר בדיעבד, מאז שהסיפור ראה אור. כך, למשל, ניתן לשרטט קווים ברורים, שלא לומר ישירים, בין עלילת הסיפור לבין "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן, שבו מתאהבים הצופה והדמות מן המסך, ו-Peggy Sue Got Married של פרנסיס פורד קופולה, שבו זוכה נערה צעירה לחזור לימי התיכון של הוריה ולרגע שבו התאהבו.
פרשנות קולנועית מעניינת נוספת אפשר למצוא אצל מרטין סקורסזה ב"החבר'ה הטובים". שם, הסצנה שבה מגיע המספר הנרי היל (ריי ליוטה) לבית הוריה של ארוסתו היהודייה, קארן פרידמן (לוריין בראקו), לקוחה כמעט אחד לאחד מסצנה של דלמור שוורץ. מה ששוורץ מתאר כסרט אילם קורם כאן עור וגידים — או נכון יותר, אור וצלולואיד — והופך לסרט.
הקריאה הזו "לאחור" יוצרת מפגש מהנה במיוחד עם סיפוריו של דלמור שוורץ. מעבר לכך, היא דורשת קריאה זהירה יותר, אך גם כזו שיכולה להסביר את כוח ההשראה שהיה בו עבור אמנים רבים כל כך, מן המעגלים הנערצים ביותר. יש בזה אפילו משהו דומה להתאהבות מאוחרת.
"העולם הוא חתונה", דלמור שוורץ, תרגום: דבורה שטיינהרט, הוצאה לאור: הספריה החדשה, 263 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.26
