זה ספר רועש, אבל קוראים אותו מתוך ההכרה שהמציאות רועשת יותר. זה ספר ארוך, אבל יש לי הרגשה שאזכר בו ואחשוב עליו במשך יותר שעות מאלה שבהן קראתי אותו. זהו אחד מאותם ספרים יוצאי דופן בכתיבתם ובמגניטודה שלהם, בפרישתם ובמבנה הריזומי שלהם. רומן שלא רבים יקראו, אבל מי שיקרא לא יישאר אדיש, וכנראה שגם לא ישתוק. יש מי שיהפוך לאוהד ויצטרף לחבורה הקטנה והמכובדת של נלהבי הספר, שבתוכה נמנים סופרים כמו ג'ונתן פרנזן ודיוויד פוסטר וואלאס.
2 צפייה בגלריה
ניסה לכלוא בתוך יצירתו נתח נכבד מן הידע האנושי של זמנו. ויליאם גדיס | צילום: Getty Images
(David Corio, Getty Images)
זה ספר שעוסק באמנים שמזייפים ובאמנות מזויפת, אבל כשמסיימים לקרוא אותו מרגישים שהוא מחזיק אמת שכמעט אבדה מן העולם: האמת שקשורה לניסיון ליצור אמנות מקורית בעולם, שבו כבר הכל מיוצר והכל נאמר, הכל עוּבַּד והכל נחרש. כי מי מכיר טוב יותר את המקור מאשר זה שמתיישב להעתיק אותו, קו אחרי קו, אות אחרי אות? מי חותר לשלמות יותר ממי שמבקש לזייף ציור של אחד המאסטרים הגדולים, או לשרטט את קוויו של שטר כסף כך שייראה אמיתי? ומי יכיר טוב יותר את דמותו הממשית של האמן-האינטלקטואל ממי שחי כמי שרוצה-להיות-אמן (wannabe)? הוא יעתיק את הדיאלוגים למחזותיו מאנשים שהוא פוגש בבר, יגנוב חוויות מאחרים ויאמץ אותן כחוויות חייו, יעמיד פנים שהוא סובל כדי לייצר ריאליזם. כלומר, כדי להיראות אמן.
על ספר כזה לא ממליצים. על ספר כזה לוחשים למישהו שאוהב לקרוא, למישהי שכבר מכירה כמה תיאוריות פילוסופיות עכשוויות על מושגים כמו ודאות ומשמעות, ספקנות ואמת. אולי הלחישה תתממש, אולי הסוד יהפוך לחוויה משותפת.
הרומן השאפתני "ההכרות", שפורסם בארה"ב ב-1955, נחשב היום לאחת מיצירות הספרות המכוננות של אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה העשור שנחשב לתור הזהב של הצרכנות המודרנית: אחרי השפל הגדול וההקרבה בזמן המלחמה, רבים חשו שהם ראויים לפיצוי ולשפע. הם ערכו היכרות עם העונג הצרכני הבורגני; בנו, קנו וקשרו את זהותם בכמה שהם מרוויחים ובמה שהם רוכשים.
זהו גם העשור שבו ראתה אור היצירה הצנועה והאלמותית "התפסן בשדה השיפון" — ויחסית ל"ההכרות" כמעט הכל-צנוע — שגיבורה הצעיר תר נואשות אחר מה שנותר אותנטי בעולם מזויף. זהו גם העשור שבו מתרחשת עלילת "ההכרות", שחלקים גדולים ממנה מתחקים אחר ואייט גווין, בנו של כומר קלוויניסטי מניו-אינגלנד, שאינו רוצה ללכת בדרכי אביו אלא לממש את כישרונו כצייר. ואמנם הוא עושה זאת, אך בדרך עקלתון: הוא מזייף יצירות אמנות פלמיות עבור סוחר אמנות מושחת בשם בראון, ועושה את מלאכת שחזור העבר היטב כל כך — עד כדי אובדן היכולת ליצור משהו מקורי משל עצמו.
הסופר ויליאם גדיס גדל עם אם חד-הורית בלונג-איילנד, למד בהרווארד ועמד בראש המגזין ההומוריסטי האגדי של האוניברסיטה, "הרווארד למפון" — חממת כתיבה של עיתונאים ויוצרים מוערכים במרוצת השנים, בהם קונאן אובריאן ותסריטאים שכתבו, בין היתר, ל"המשרד" ול"משפחת סימפסון". את הקולג' היוקרתי הוא לא שרד: הוא הסתבך בקטטה עם שוטרים וסולק.
גדיס היה בן 33 כשפירסם את "ההכרות", רומן הביכורים שלו. לפני כן עבד, כמה הולם, כמאמת עובדות ב"ניו-יורקר", וגם טייל בדרום אמריקה ובאירופה במשך חמש שנים; מסעות שהותירו את חותמם ברומן, שמתחיל בספרד ונגמר בספרד. כיום נחשב "ההכרות" לאחד מעמודי התווך של הספרות הפוסט-מודרנית, אך עם צאתו הוא נכשל מסחרית וגרם למחברו לנטוש את כתיבת הספרות במשך שני עשורים, לטובת כתיבת נאומים וכתיבה טכנית לתאגידים גדולים.
עם פרסומו זכה "ההכרות" ל-55 ביקורות. שתיים מהן היו ענייניות; היתר, בלשון עדינה, לא. במאמרו של מבקר הספרות העצמאי שכינה את עצמו ג'ק גרין, "לפטר את הממזרים!" (1962), נטען בבהירות שמדובר ב"רומן אדיר, הרומן של הדור שלנו כפי ש'יוליסס' היה עבור דורו". גרין האשים את מבקרי הספרים בכישלון חרוץ: שניים הודו שלא הצליחו לסיים את הקריאה; אחד כתב טעויות מביכות; אחרים התבלבלו בין דמויות, טעו בעמודי הציטוט, בשנה, בשם המחבר וגם בשם הספר. מבקר אחד כינה את הרומן "דוחה", "מרושע" ומלא ב"שפה מלוכלכת", ואף הציע לשטוף את פי המחבר בסבון. אחרים זילזלו או התנשאו.
גרין היה משוכנע שהם החמיצו את גדולתו של "ההכרות". הוא מודה שגם הוא עצמו נרתע מאורך הרומן, ובמשך כמה ימים דילג קדימה ואחורה, תוהה מי המחבר הזה ומה הוא רוצה — האם הוא משוגע או שיש כאן משהו. אני מכירה את החוויה הזאת דווקא מיצירות מונומנטליות אחרות, כמו "ספרי יעקב" לאולגה טוקרצ'וק, ששירטט את דמותו המתעתעת של יעקב פרנק, משיח או נוכל, דרך אין-ספור נקודות מבט מאותה התקופה; או "2666" ההיסטורי והמטא-ספרותי של רוברטו בולניו, שאת חלקו האלים ממש לא רציתי לקרוא עד הסוף.
אבל לא כל הספרים הארוכים דומים. "ההכרות" שונה מהם בסגנונו המאופק ובמערכת היחסים האמינה שנרקמת עד מהרה בין הקוראת ובין מי ששירטט את התוואי שיוליך אותה מעמוד לעמוד. שלא כמו ג'ויס, שכתב מתוך דחיסות תרבותית והיה נאמן רק לתודעת הדמויות שלו ולעיר שבה הן התהלכו, גדיס נאמן לדיאלוג. לא זרם תודעה פנימי, אלא זרם של דיבור חיצוני: אנשים שקוטעים זה את זה, מתנסחים בסיסמאות ריקות, אינם משלימים משפטים.
כל מילה היא פיגמנט שנטחן ביד; כל משפט הוא שכבה של לכה שמתחתיה מסתתרת הבגידה הגדולה באמת של המאה המודרנית ההיא. גם ג'ויס וגם גדיס ניסו לכלוא בתוך יצירתם נתח נכבד מן הידע האנושי של זמנם. ג'ויס התכתב עם "האודיסיאה"; גדיס עם טקסט נוצרי מן המאה השלישית שהתחזה ליצירה מאת בן חסותו של פטרוס אך לא היה כזה. לשניהם גיבור במסע רוחני, ענייני אב בלתי פתורים, ודמות נשית אחת שהיא בה-בעת ארצית ושמימית. שניהם אינם מרגישים חובה לסמן פיסוק בטקסט שהם מחברים, ולכן מחייבים את הקוראת לפענח מי הדובר על פי סגנונו. שניהם זכו לבוז עם פרסומם.
אלא שבעוד ג'ויס חקר את השפה, גדיס חקר את פירוקה והרכבתה מחדש. ההישג הגדול של "ההכרות" איננו רק השאיפה האנציקלופדית להעמיס תחומי ידע שונים — אפיסטמולוגיה, תיאולוגיה נוצרית, תולדות האמנות החזותית — אלא גם הרב-קוליות המסועפת שלו. גדיס הוא אמן פוליפוניה מסחרר: דמויות משנה ועלילות משנה, שלכל אחת מהן עולם פנימי מורכב, היסטוריה משלה וקו עלילתי ברור, וכולן מתוזמרות סביב שאלת הזיוף, בחיים ובאמנות. ומה בכלל משנה ההבדל, הרי הכל ספרות.
תוך כדי הקריאה ריצדו אלף קולות מן הרשתות החברתיות, טירטרו הודעות מאתרי חדשות, היבהבו דימויים שיצרה בינה מלאכותית, והרעישו מסרים שיצרו מהנדסי תודעה. גדיס עוסק בנושאים שמעסיקים את כולנו כיום: גודש המידע, אובדן היכולת להבחין בין אמונה חיה לריטואל ריק, זיוף אינטלקטואלי ורגשי.
ואולי שכחתי לציין: מדובר בלמעלה מאלף עמודים. אבל סופר רק מי שמשעמם לו.
"ההכרות", ויליאם גדיס, תרגום: ארז וולק, הוצאה לאור: הבה לאור, 1033 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.26
