״כל מה שאכתוב כאן אמת", כך נפתח ספרו החדש של ערן שגיא, "אי". פתיחה משונה, כמעט פרובוקטיבית, משני טעמים. הראשון: נניח שהספר אכן מתאר סיפור שקרה במציאות — האם יש לכך משמעות עבור הקורא? האם עצם היותו של המעשה "אמיתי", סנסציוני ככל שיהיה, משנה את אופן הקריאה או את החוויה הספרותית? ספק רב. מרגע שהמשפט נכתב בתוך יצירה ספרותית, עצם השיוך לאמנות מנטרל מראש את מרדף האמת. זו כבר אינה אמת עובדתית, אלא אמת סיפורית. הטעם השני פשוט יותר, וכואב יותר: נו, אז מה? מה ערכה של האמת במציאות העכשווית? אמת, שקר וזיוף התמזגו זה מכבר לכדי פרשנות גמישה, נטולת עוגנים. מדוע בכלל לטרוח ולציין זאת?
עלילת הספר פשוטה לכאורה: הגיבור, ערן שגיא, הנושא את שם מחברו, מקבל יום אחד החלטה פזיזה, אימפולסיבית. הוא עוזב חיים של זוגיות וגידול ילד (שאינו שלו ביולוגית), נפטר מהמחשב, מהטלפון הנייד ומכל חוט שמקשר אותו לעברו, וטס לאיסלנד. ברייקיאוויק הוא פוגש את לומי, אישה סוערת הנמצאת בעצמה בבריחה, ומתלווה אליה למסע סהרורי בעקבות האורורה, הזוהר הצפוני. לאורך הדרך הוא מעבד את חייו, תוהה על מיניותו, ונקשר ללומי בקשר פרוורטי שמוביל אותו עד סף התהום.
שגיא כותב בגוף ראשון, בחשיפה גבוהה וללא פשרות. יש לכך מחיר כפול: מצד אחד, הקריאה מסחררת, מהפנטת כמעט, כמו צפייה בתאונה המתרחשת בהילוך איטי; מצד שני, היא מגרדת, לא נוחה, ולעיתים מעיקה ממש. נדמה ששגיא מודע היטב לרגשות הללו, ובוחר, בחירה מודעת ואמיצה, שלא לחוס על הקורא, שלא להציע אסקפיזם או נחמה. כאן אולי מתממשת ההצדקה למשפט הפתיחה: הכול אמת, והקורא הוא מציצן. העובדה שמדובר בממואר רק מגבירה את עונג המציצנות, את אותה הנאה אפלה מהתבוננות באסון שאינו שלך.
את החוזה הזה, מעין "קראו לי ישמעאל", שגיא אינו מפר לרגע. הוא מספר מהימן, כמעט חברי. הוא אינו תובע מהקורא הזדהות או חמלה, רק הקשבה ונטילת העדות שהיא הספר. במובן זה, אי מזכיר את "לוליטה" של נבוקוב: גם כאן מדובר בווידוי, גם כאן בחטא שאין לו כפרה, אלא רק סיפור. שגיא מסור למשימת התיעוד בכפייתיות. אין לו מעצורים או סייגים; הוא רוצה שתדע הכל. הוא להוט לפרוק את המשא, והוא זקוק לקורא שיאמין לו. מכאן שהפתיחה אינה התרברבות, אלא להפך, תחינה נואשת לאמון, תחינה שהולכת ומתממשת לקראת סיום הספר.
האם ערן שגיא, גיבור הספר של ערן שגיא, נגאל מחטאיו? הספר אינו מספק תשובה. יותר מכך: נדמה שהגיבור כלל אינו מעוניין בגאולה. גם כאשר הוא מגיע למצב של פליטות וחוסר כל, מעורער נפשית וגופנית, במציאות קיצונית ומעוותת, גם אז הוא מתעקש שהכל נעשה בצלילות דעת ומתוך מודעות מלאה. הוא רצה להיוולד מחדש, לקבור את עברו הרחוק והקרוב ולצאת לדרך חדשה. הוא מפנטז על כך עד השורות האחרונות, ומסרב לחזור לחייו הקודמים, אף שהיו בהם אהבה ומשמעות. הוא נסוג מכל לקיחת אחריות על עברו והווייתו, אף שכל החלטותיו היו תוצאה של בחירה. איזה מין גיבור זה?
זרם עומק נוסף בספר הוא העיסוק הבין-דורי באבהות, בהורות כסימן לגבריות וכעוגן של סדר. במובן זה, הביוגרפיה של שגיא — אם אכן נקבל את ההנחה שכל הכתוב אמת — כמעט בלתי נתפסת. כמות הסבל שהוא מתאר, מידי אב, מידי בנות זוג ומידי החיים עצמם, חורגת מכל פרופורציה. דפים שלמים מוקדשים להפלות שעברה זוגתו, שוב ושוב, מסיבות שונות ומשונות, רצף כמעט בלתי סביר, כזה שרק המציאות, כלומר "האמת", מסוגלת להשית על אדם אחד. במילים אחרות: האמת מצויה דווקא בפרטים הביוגרפיים של הסופר ערן שגיא, ולא בהכרח בסיפור עצמו, שחלקים ממנו נדמים בדיוניים לגמרי. הכל אמת, וחבל שכך.
ובכל זאת, במהלך הקריאה מתגנב ספק: האם שגיא אינו לוחץ חזק מדי על דוושת הפרובוקציה והגועל? הסוגריים המרובים והארוכים אינם תורמים לספר, ולעיתים אף מכבידים עליו. אין צורך להקשות עוד על הקורא. זוהי קריאה קשה גם כך: חשופה, מטרידה, ולעיתים בלתי נסבלת במכוון.
"א", ערן שגיא, הוצאה לאור: יצירה עברית, 202 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.26
