כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור, הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך. ואז הגיע מתי כספי וברא מוזיקה מופלאה, מעצבת נפש, אלוהית ממש, תילי תילים ממוחו הקודח, כשהוא משאיר שירים שיישארו פה הרבה אחרינו. עולם התרבות הישראלית התעטף אתמול באבל על אובדן יוצר נדיר, מיוחד, גאון שאין לו תחליף.
לאונרד כהן זיהה מיד. אי שם בקווים של 1973, מלחמת יום הכיפורים, הוא עלה לשיר על הבמה המאולתרת בפני החיילים המותשים מהקרבות הקשים. אחרי צלילים ראשונים שבקעו מהגיטרה שמאחוריו, כהן הסתובב ושלח מבט נדהם לעבר הצעיר האלמוני שפרט על המיתרים בביישנות. זה היה, כמובן, מתי כספי, שבמסגרת אותם מילואים קיבל מאושיק לוי את המילים של "זה מכבר", שכתבה לאה גולדברג. הוא פרש לאחד האוהלים וחזר ללוי עם אחד הלחנים היפים ביותר שנכתבו לשיר בשפה העברית, סופרלטיב שאפשר בעצם להניח ברכות מדויקת על עשרות מהשירים שהלחין כספי בהמשך הדרך, מבלי לזייף טיפת פאתוס, כפי שמקובל לעיתים בהספדים. אביב גפן כתב אתמול שאת מה שכספי הוציא מהפסנתר בשיר אחד, הוא לא יוציא בכל ימי חייו. כדרכו, גפן מגזים, אבל מעביר תחושה נכונה, מעין יראת כבוד מלווה בהערצה ובהבנה של תופעה חד-פעמית.
אי-אפשר להפריז בהערכה של יוצר שעומד מאחורי 1,400 שירים בישראל, אבל מעבר למספר המרשים שמלמד על מעמדו יוצא הדופן בפלייליסט הישראלי, מתי כספי היה פורץ דרך ביכולת שלו לקחת לחנים מורכבים, מלאי שכבות, הרמוניות, תפורים בניואנסים עדינים, ולגרום לשירים להישמע בכל זאת נהירים לכל אוזן, נגישים למיינסטרים, להצליח אפילו במצעדים שבהם יוצרים אליטיסטים מסוגו של כספי לא תמיד מוצאים מקום. אחת ההשראות הראשונות שלו, כך סיפר לי לימים בראיון, היה בטהובן. בלי לכוון, כספי הצליח להיות הגשר שבין המוזיקה הקלאסית, הראויה לתזמורות סימפוניות, לבין להיטים שהרדיו נשען עליהם. כמו מודי בר-און ז"ל בעולם הספורט, כספי לא דיבר אלינו אף פעם בגובה העיניים, הוא רצה שנישא את העיניים שלנו אליו. כך השאיר במוזיקה הישראלית טביעת חותם ביטלסית, כישרון-על להפוך לקומוניקטיבי כמעט כל טקסט, כל לחן.
רשימות הקלאסיקות שהותיר בלתי נגמרת. מ”ברית עולם” ועד “ימי בנימינה”, דרך “חלומות שמורים” ו”פנקס הקטן”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, “לקחת את ידי בידך”, “ואותך”, “הנה הנה הנה”, “מקום לדאגה”, “אליעזר בן יהודה”, “נח”, “מישהו”. המנוני נצח. הוא ידע לכתוב לחנים לקהלים שונים, בז'אנרים שונים, לאמנים שונים, מלהקות צבאיות, דרך מוזיקה ברזילאית, שירי רוק, להיטי פופ, בלדות, פסי קול לסרטים, להצגות, שירי אבל וקינה, שירי הומור, שביל באמצע, אבל תמיד גם שביל אחד בצד, קורץ לאינדי. אפילו שיר אירוויזיוני מעולה הצליח כספי להוציא עם שוקולד-מנטה-מסטיק, "אמור שלום", ולא מעט שירי ילדים שלא עוזבים את הגנים עד היום.
הייתה לכספי גם יכולת משובחת בבחירת האמנים שאיתם עבד בהובלת פרויקטים איקוניים כמלחין, מפיק, מעבד. כך איחד כוחות בתחילת הדרך עם שלמה גרוניך באלבום המופת "מאחורי הצלילים", עם אהוד מנור, שותפו בחלק ניכר מהקריירה, עם ריקי גל שאיתה הגיע לאחד משיאי יצירתו - אלבום רוק בוער שכלל שירים כמו “נערת הרוק”, “מערבה מכאן”, “ילד אסור ילד מותר” – וגם עם חווה אלברשטיין, גלי עטרי, נורית גלרון, דני רובס, אריק סיני, יהונתן גפן, אביב גפן ויוסי בנאי הגדול. פעם אחת זז אחורה כדי להצדיע לאחד מהמגדלורים שלו עצמו, סשה ארגוב, כשביצע את השירים שהלחין. השפעתו על המוזיקה הישראלית עצומה, עמוקה, מגוונת.
ברדיו הרבו להשמיע אתמול שוב את "איך זה שכוכב אחד מעז", שהלחין במקור לטובת תיקי דיין. אולי כי לא רצה להיות כוכב, לא אהב את גינוני התעשייה, העדיף להתרחק מהתקשורת בדרך כלל, נשאר בארשת הפנים החתומה תמידית שלו. הוא בוודאי היה אחד שהעז ובעצם לא נותר לבד, אלא מחובק באהבה של דורות.
“קול קורא הלילה, אין עונה הלילה”. תודה, מתי.
