את ששת אלבומי הסולו שהוציא יובל בנאי עד היום, אפשר לחלק לשניים: השלושה הראשונים שיצאו בשנים שבהן משינה הייתה בהפסקה, והשלושה שראו אור מאז האיחוד. "אודיסאוס של הרכבת התחתית", החדש של בנאי, הוא לא רק התוצר האולפני המהודק ביותר מפרק ב' של קריירת הסולו שלו, אלא גם אחד האלבומים הטובים ביותר של בנאי, מאז הראשון שיצא לפני כ-30 שנה.
עוד לפני הטקסטים, זו המוזיקה שתופסת אותך, ובעיקר ההפקה הנהדרת של רונן רוט (ביחד עם בנאי), שלכאורה עושה שני דברים סותרים, אך כאלה שמשתלבים זה בזה: היא מיטיבה להבליט כל תפקיד נגינה, אבל גם למזג אותם לכדי יצירה שנעים לצלול לתוכה. כך, למשל, ב"אנחנו רק חלומות", כשהגיטרה יוצאת לסולו, והבס-תופים עונים לה בהנהון קצוב, או בדו-שיח הכבד בין הכלים ב"זוהר בשוליים", שמגיע לאחר מכן.
העובדה שכל אחד מהנגנים (ניצן בר בגיטרות, שי חזן בבס ודני מקוב הענק בתופים) היה שותף לעיבודים, תורמת לתחושה שאתה שומע להקה כמעט אורגנית שנהנית לנגן יחד, ולא רק אוסף של נגנים שכירים שהגיעו לשרת את הסולן. זהו אלבום רוק די פשוט כמו בספר, וזה עדיין עובד. ברובו, זה גם עובד מצוין.
בעוד שאודיסאוס של הומרוס היה דמות מיתית והיה אחראי בין היתר על הסוס ההוא שנכנס לטרויה, זה של בנאי הוא טיפוס ארצי עם שאיפות צנועות יותר. בשיר הפותח, למשל, "כל הדברים קורים", הוא שר במעין סיכום ביניים: "על הפנים שלי כתוב כבר את הכל / הייתי שם כשזה הצליח, הייתי גם כשהתקלקל" – תוך הנמכת ציפיות ("כבר לא רודף שלום, רק מבקש מקלט"). לפרקים, כמו ב"החוקים משתנים", הוא כועס ("פוליטיקאים פשעי מלחמה / בפה מרגליות, בידיים זוהמה"), ולעיתים חומל כמו ב"אמא" ("זה לא געגוע, זה גל / לבד בתוך החלל"), שהוא אחד השירים הכי יפים כאן.
ב"אורות העיר" החותם שר בנאי: "בדרך אל ממלכת המתים / מחפש דברים פשוטים". אחרי כמה האזנות לאלבום ניכר שהוא מצא אותם.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.02.26
