בגיל 60, כשהיא מהשחקניות המבוקשות והדעתניות בתרבות הישראלית, אסתי זקהיים אומרת שהיא סופסוף מתרווחת בנוחות בגיל של עצמה: "רק עכשיו אני מרגישה שהגעתי לשקט, לגיל של שחרור ועומק, שבו אנחנו כבר לא צריכות להוכיח שום דבר - לא את יופיינו, לא את כוחנו, לא את מקומנו. שנים שאנחנו אוספות תפקידים, ציפיות, הישגים, פחדים, ואז מגיע השחרור מהצורך למצוא חן, מהמרדף אחרי מה שצריך, מהרעש", היא אומרת.
זקהיים, בשיער ג'ינג'י בוער לפחות כמו האנרגיה הפנימית שלה, אומרת שבהתבגרות, בעיקר עבור שחקנית, יש חירות נדירה: "זאת אני, זה מה שאני, איך שאני. אני כבר לא צריכה לעבוד קשה כדי להיות אהובה, או להיות הדבר הבא, או להיכנס לחדר עם תחושת מבחן - מי עוד שם? מי צעירה יותר? מי רזה ורעננה יותר? ההתבגרות היא הזיכרון של הדרך שעברנו, והאפשרות להבין שהחיים נמדדים במשמעות ובחמלה", היא קובעת ולוקחת עוד לגימה מהקפה ועוד שאיפה מהסיגריה.
אבל למרות החירות הזו, שנקנתה בניסיון ובכישרון ארוכי-שנים, זקהיים, שמחוברת בכל נימי נפשה האקטיביסטית למציאות הישראלית, מודה שבאקלים הנוכחי אפילו היא שוקלת מילים. והיא די מבואסת מכך.
"לפני השיחה שלנו אמרתי לעצמי שאלה זמנים מורכבים ושאני צריכה להיזהר במילים שלי ולא להרגיז יותר מדי. מילה לא במקום, משפט לא זהיר, ומכונת הרעל עלייך בסטרואידים, מתנפלים כמו נשרים. וזה נורא בעיניי שאני, שתמיד כל כך ישרה ופתוחה, באה לראיון מפוחדת ועם דחף להפעיל צנזורה עצמית, כדי שלא יבואו מתחת לבית שלי, ולא אהפוך להיות לוסי אהריש 2", היא מתוודה וחוזרת מספר שנים לאחור, כאשר כבר אז זיהתה תהליכים של צנזורה עצמית בעולם התרבות: "אני זוכרת מתי התחילו מחשבות כמו 'מה אם את זה הקהל לא יאהב?' או 'שעל זה לא נקבל קרן?'. אנשים הרי פוחדים להגיד או לכתוב את דעתם ומצנזרים את עצמם, כי הם רוצים לקבל תמיכה לסרט הבא שלהם", אומרת זקהיים בכנות הגורפת המאפיינת אותה.
והיא כבר מספיק שנים שחקנית ויוצרת, וכיהנה גם כיו"ר ארגון השחקנים שח"ם, כך שהיא יודעת על מה היא מדברת. לדוגמה, היא מביאה את ביטולו של פסטיבל עכו בניהולה של דליה שימקו, שלאחר 40 שנה פשוט נמחק ממפת התרבות. "אנחנו חיים במציאות שבה האנשים שאמורים לנהל את המדינה ממנים אנשים שאין להם יכולת לנהל שום דבר, והם מצידם ממנים פקידים שאין להם יכולת ורצון לנהל שום דבר, ופשוט הורסים", היא קובעת.
את כועסת.
"נכון. האם שר התרבות בכלל מבין שתרבות היא שימור העבר וטיפוח העתיד? היא השקעה בנפש וביכולת של האדם להיות בדרגת קיום גבוהה יותר, והיא עמוד השדרה המוסרי והחוסן שלנו? הרי בזכות הסופרים שכתבו בעברית בתחילת המאה, ושחקני תיאטרון הבימה שנסעו מקיבוץ לקיבוץ ושיחקו בשפה העברית - זכינו לנס של לחזור ולדבר בעברית. לצערנו יש פה שלטון שלא מכבד תרבות, שאין לו צורך באנשי תרבות וגם הצליח לחנך את העם שאין צורך באמנים מכל התחומים. ולכן אנחנו רואים מחזות זמר המוניים בתיאטרון, סרטים עממיים שמקבלים מימון כי הם מביאים יותר צופים ומנצחים את סרטי האיכות, טלוויזיה שאיבדה את האמירה והסאטירה והפכה בידור להמונים.
"מה שקורה הוא לא עניין של הקצאת תקציב כזה או אחר, אלא זו מגמה מכוונת, שמציבה אותנו במלחמה על הזהות והתרבות שלנו. תרבות עוזרת לנו לדבר ולהקשיב, להכיר את חלקי העם והקונפליקטים שלנו. הרי זה מה שעושות סדרות כמו 'שטיסל', 'סרוגים', 'זגורי אימפריה', 'רמזור', 'תאג"ד' ו'עבודה ערבית'. אז את זה אתם רוצים לבטל? הרי זה לבטל אותנו. אבל תרבות לא מעניינת אותם, וגם גיוון לא מעניין אותם, הם עסוקים בהפרד ומשול. צריך לראות במגוון מקור של עושר וברכה ולא מקור לקונפליקט ולהרס עצמי", היא אומרת, ומספרת שבזכות אלחנדרו, בן הזוג שלה, ששומר שבת ומניח תפילין, למדה הרבה יהדות.
בחירה בחיים
בימים אלה היא מובילה בתיאטרון באר-שבע דרמה קומית מותחת בשם "מקומות שמורים" (מחזה: איתן ענר, במאית: תמר קינן). בהצגה מגלמת זקהיים את חנה, אלמנה דתייה בת 60 שמגלה שבחלקת הקבר הזוגית שלה ושל בעלה המנוח, נטמנה בלא ידיעתה אישה זרה. "אחד הדברים המדהימים שמבינים אחרי שמישהו שאהבנו הולך לעולמו, זה שכל עוד את חיה - הוא חי בתוכך. אבל אם את מפסיקה לחיות, את בעצם מתה איתו. במהלך ההצגה חנה מבינה את זה, מבינה שיש בחירה בחיים ושהיא חשובה, גם כדי להנציח את מי שאהבנו", אומרת זקהיים ומציינת שההצגה, שכתובה עם הרבה מאוד הומור, מצחיקה לא רק את הקהל, אלא גם אותה כשחקנית.
"אחרי 30 שנה שבהן נמנעתי מהתיאטרון הרפרטוארי, אני מאושרת לשחק בתיאטרון באר שבע, שהוא לא רק תיאטרון של הפריפריה, אלא מקפיד להעלות נושאים בעלי משמעות ערכית וחברתית. ועדיין הנושאים קומוניקטיביים וזוכים לאהבת הקהל באולמות בכל רחבי הארץ", היא אומרת ומוסיפה שקברניטי התיאטרון הם "משפחה מקצועית, מסורה, עם עיניים טובות, שמחליטים דווקא בימים של שיח מפלג, שנאה, גזענות ופחדים, להעלות הצגות שאנחנו כל כך זקוקים להן, מלאות חמלה ואהבה. אני גאה להיות חלק מהמשפחה הזאת".
בחיים הפרטיים, המשפחה של זקהיים כוללת את בעלה, אלחנדרו, ואת שלושת ילדיהם - התאומות נעמה ותמרה בנות ה-20 והבכור אוריאל בן ה-26, שמביא את אמא שלו לכדי דמעות כאשר היא מספרת שהוא עבר לגור בעוטף עזה ממניעים אידיאולוגיים, ועובד שם עם ילדים, תוך כדי לימודיו בספיר.
"זה כל כך מרגש אותי, וזה לא מפליא, כי כולנו ככה בבית. נעמה מקבלת ביום העצמאות אות חיילת מצטיינת על שירותה כחובשת, וכשהיא מגיעה הביתה, היא עושה משמרות במד"א במקום לנוח. אני גדלתי עם אמא ואבא וסבא שהתנדבו כל החיים, אצלנו לא יושבים בבית ומצקצקים, אלא עושים מעשה. אני גאה שהצלחתי להעביר את זה לילדים", היא אומרת.
בשבוע שעבר, היא מספרת, הצליחה סוף-סוף להוציא מהבית את אמא שלה לסיבוב בעיר. אלא שכאשר חלפו ליד הלונה פארק בסמוך לשכונת מגוריה של אסתי, הופעלה ההתרעה, ואסתי מצאה עצמה דוהרת על הכביש, והספיקה להגיע על הקצה של האזעקה. אלחנדרו ונעמה בתה יצאו לחלץ את סבתא למקלט, ואסתי שחיפשה חניה, מצאה את עצמה מחוץ למקלט, שדלתו כבר ננעלה.
דירוג אסתי למקלטים
זקהיים מספרת שבילתה כל כך הרבה זמן במקלטים ציבוריים בשבועות האחרונים, עד שהיא יכולה להרים את דירוג אסתי למקלטים: האם הם נקיים? האם יש שירותים? מקרר? שתייה ועוגיות? הנאים השכנים בעיניה? "אבל מה שהכי הדהים אותי", היא מספרת, "זה שאחרי שאת נכנסת ואומרת שלום, כולם מחזירים את הראש לטלפון. אלוהים, אולי אתם מפסידים את אהבת חייכם שבדיוק נכנסה למקלט? תדברו. גם כשאני נוסעת ברכבות, בא לי להגיד לאנשים - תרימו את הראש מהמסך".
על עצמה היא אומרת שהיא תמיד מנסה להיות מרוכזת בכאן ועכשיו, ולא לחכות לכאפות שהחיים מביאים. והיא מכירה אותן לאחר שאיבדה שני אחים אהובים, ולכן לא מבינה את מי שיושבים ודואגים: "כי מה יעזור לדאוג? דברים קורים, אני אמות, מישהו ימות, אז כשיגיע נתמודד. זו גם הסיבה שאני לא רבה עם הגיל שלי, לא עושה חנדעלך, אלא מביאה את עצמי כמו שאני, ומי שנשאר נשאר באמת. ודווקא עכשיו, כשאני לא האישה שמסתכלים עליה, אלא האישה שמקשיבים לה, אני מקבלת את התפקידים הכי טובים. הניסיון שלי הפך לכלי עבודה. אחרי שכבר הייתי באופן מלא בת 20 ובת 30 והייתי אישה סקסית באופן מלא והשתרללתי והיו לי רומנים, עכשיו אני לא עושה בוטוקס ולא מנסה לשנות את עצמי".
אפרופו לא מנסה לשנות את עצמי, כאישה גדולת מידות, מה את אומרת על הבלגן שחוללה האמירה של יעל פוליאקוב?
"שבאופן כללי לצחוק על אנשים אחרים, לצחוק על מוגבלויות או על מידות גוף, זה כל כך נמוך. אני מתעצבנת על אנשים שנבנים מזה שהם משנמכים אנשים אחרים".
ואיך את ביחס למידות הגוף שלך?
"אני רוצה להיות כנה, אז כן, הבטן זה דבר שמאוד מפריע לי, אבל אני מיד אומרת שאני אחרי לידה, אמנם של תאומות, אמנם לפני 20 שנה, אבל אחרי לידה", היא צוחקת. ומיד מרצינה: "המהות שלנו מספרת את סיפור חיינו. אמא שלי הלבינה בבת אחת ביום שדני אחי נפטר, אני עליתי 30 קילו בחודשים שבהם הוא היה מאושפז. זה היה לפני 30 שנה, ונשאר ככה".
זאת אומרת שאת סוחבת את האבל על הגוף.
"אני סוחבת את האבל הזה, ועוד רגשות אחרים והאבל בולע אותי לפעמים, בולע לי את המילים, ולפעמים אני צריכה להשתיק ולהרגיע אותו, וזו באמת אכילה רגשית. לא הייתי ילדה שמנה ולא הייתי נערה שמנה אבל באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני צריכה הגנה, והמשקל כנראה נותן לי את מעטפת ההגנה".
בהקשר זה היא מספרת אנקדוטה מעניינת: היא יורדת במשקל רק כשהבמאי והחבר הטוב שמי זרחין מבקש. "ל'הכוכבים של שלומי' הוא ביקש שארזה, ב'שתיקה' וב'לילסדה' הוא ביקש שאשמין, אבל לא בקיצוניות. ב'הכוכבים של שלומי' זה היה ברמה של: 'אסתי אני צריך שתרדי 15 קילו לתפקיד'. סגרתי את הטלפון והגעתי לצילומים פחות 16 קילו".
אז את יכולה לרדת.
"אני יכולה, אני רק צריכה להיות בשמחה".
ועכשיו אנחנו כבר שנתיים וחצי לא בשמחה.
"מ-7 באוקטובר עליתי לדעתי עשרה קילו. את מניחה לזה כי את צריכה לשמור על עצמך והקטע של להילחם עם האוכל נהיה מיותר".
ומה נותן לך כוח להמשיך? את בהפגנות, מביעה את דעתך.
"כי גם נר קטן מגרש חושך גדול, ולכן אנחנו צריכים להמשיך לעשות טוב בעולם".
7 צפייה בגלריה
השחקנית אסתי זקהיים בצעדה מכיכר הבימה להפגנה ברחוב קפלן בתל אביב
(צילום: רועי רובינשטיין)
עובדים ומשלמים מסים
ומי שעוקב אחריה יודע עד כמה שהיא מרבה בטוב. איך כבר בתחילת המלחמה נסעה לתמוך במפונים במלונות בים המלח, הייתה חלק מהתארגנויות ומהפגנות רבות למען שחרור החטופים, אירחה בביתה מפונים, נסעה לצפון ולדרום עם תרופות ואוכל ועוגות לחיילים, והיא לא רואה בכך דבר יוצא-דופן.
"כשהמדינה לא תפקדה, העם תפקד. גם עכשיו, כאשר יש מפונים מהבתים שנהרסו בגלל הטילים האיראניים, המכיניסטים של עמותת 'לב אחד' מנקים את הבתים שנפגעו. ואני אומרת, למה זה מגיע לנו, ממשלה כזו שלא דואגת לעם שלה? נתניהו הוא לא ראש הממשלה של כולם, הוא ראש הממשלה של הבייס שלו.
"אני גדלתי בבית של אמא שהייתה חברת ליכוד, אבל לא הייתה מסוגלת לסבול את ההפקרה של החטופים. ואם אמא שלי הצליחה להתעורר ולהבין שהבן אדם אומר משהו אחד ואחרי שעה משהו אחר, והרגישה שהיא מתביישת ועזבה את הליכוד, איך אחרים לא רואים? הליכוד שנמצא בשלטון כבר 40 שנה לא מפסיק להתקרבן, והחרדים לא מפסיקים לחמוס את הכספים בלי להשתתף בנשיאה בנטל. איך זה יכול להיות שמגייסים את הילדים שלנו, שהם נלחמים ואנחנו אלה שעובדים, משלמים את המיסים ורק מנצלים אותנו?".
"אני גדלתי בבית של אמא שהייתה חברת ליכוד, אבל לא הייתה מסוגלת לסבול את ההפקרה של החטופים. ואם אמא שלי הצליחה להתעורר ולהבין שהבן אדם אומר משהו אחד ואחרי שעה משהו אחר, והרגישה שהיא מתביישת ועזבה את הליכוד, איך אחרים לא רואים? הליכוד שנמצא בשלטון כבר 40 שנה לא מפסיק להתקרבן, והחרדים לא מפסיקים לחמוס את הכספים בלי להשתתף בנשיאה בנטל. איך זה יכול להיות שמגייסים את הילדים שלנו, שהם נלחמים ואנחנו אלה שעובדים, משלמים את המסים ורק מנצלים אותנו?".
מי מכופף ומנצל?
"הממשלה. תראי את הכספים שהיא מחלקת למוסדות חרדיים ולא מעבירה ליישובים בצפון. הרי חצי מהצפון הוא לא מדינה מתפקדת. ואיך חטופים שחוזרים צריכים לעשות מימון המונים במקום שהמדינה תדאג להם? צריך להגביל קדנציות גם בממשלה וגם בכל תפקיד ציבורי. שיכרון-כוח הוא נוראי, כי עובדה, הביטוי 'כוח כסף וכבוד' הוא לא רק על הנייר. הוא קיים במציאות".
ואיך נמחק אותו?
"כשנפתח יכולת לראות את האחר, כשנקיים את 'ואהבת לרעך כמוך'. כולנו בני אדם ולכן חשוב לזכור שאהבה וחמלה הן לא מותרות".
