רועי שגב מכיר מקרוב את הדרמות בתעשייה, אבל גם הוא – הבמאי הוותיק של 'כראמל', שאחראי יחד עם חנוך רוזן לפסטיגל, לא ציפה לאסון הזה: אובדן של לווייתן סגול בגודל שמונה מטר, רגע לפני חנוכה. "רצינו שיהיה בפסטיגל לווייתן ענקי שעף באוויר מעל הקהל", הוא מספר. "יש חברה גרמנית שמייצרת כאלה. הם דרשו שלמי שיטיס את הלווייתן יהיה ידע באווירונאוטיקה, אולי בוגר קורס טיס. הבאנו להם רשימה של מפעילי כטב"מים והם היו צריכים לאשר אותם. שלושה שבועות לפני הפסטיגל, אנחנו מקבלים טלפון ואומרים לנו, הלווייתן ברח".
ברח?
"זה בעצם בלון הליום גדול ונותק הכבל והוא עף לשמיים מהחלון. שלושה שבועות לפני שאנחנו אמורים להתחיל את הפסטיגל. וזה אחרי שהיו תקופות שלא היה לנו כלום בפסטיגל חוץ מהלווייתן, זאת אומרת, אמרנו אוקיי, אין לנו כרגע הרבה, אבל יש לווייתן, איזה יופי, הרגיע אותנו שיש לווייתן. אחת לכמה זמן, היינו צופים בו בווידיאו ברגעים של שביזות ואומרים הלווייתן יחזיק אותנו בחיים. ואז הם מתקשרים ואומרים שהוא ברח. אז הם הביאו לנו דולפינים מעופפים במקום, והם גנבו את ההצגה".
הרבה לפני שהכשיר חיות להתעופף בשמי אקספו תל-אביב, שגב כבר בנה עולמות מופלאים ומלאי דמיון על סטים של סדרות טלוויזיה. יחד עם שירילי דשא הוא אחראי ל'ילדי בית העץ', ולמגה להיט 'כראמל', שמתבססת על ספריה של מאירה ברנע-גולדברג ומשודרת בכאן חינוכית בעונה חמישית ואחרונה. זאת סדרת פנטזיה בלי תקופה ומקום מוגדרים, עם טירות מפוארות, טבעות מכושפות וחתול מדבר.
שגב הוא גם במאי תיאטרון עסוק מאוד, עם הפקות ילדים כמו 'הרפתקאות דוד אריה', 'שקשוקה', 'פיטר פן', וגם בימוי בתיאטרון הרפרטוארי, דלת שפתח לו משה קפטן לפני כמה שנים. 11 פרסי אקדמיה לטלוויזיה וקולנוע, קיבלה הסדרה על החתול המקריפ, ויותר מ-188 מיליון צופים במצטבר של כל העונות ראו אותה בדיגיטל של כאן חינוכית. זה היה תפקיד הבימוי הראשון של שגב בטלוויזיה. "אחרי שעשיתי עם שירילי את 'ילדי בית העץ', בחברת ההפקה 'יולי-אוגוסט' הציעו לי לביים את 'כראמל'. הימרו עליי. הייתי על סטים, אני מכיר את העולם הזה, אבל אתה יושב פתאום מול המוניטור ואתה המפקד של כל הדבר".
"הנה סקופ: אנחנו לא נפרדים מ'כראמל' לגמרי. החלטנו לעשות לו ספין-אוף. לקחנו את אחת הדמויות, לא אגלה איזו, ואנחנו מספרים את הסיפור דרכה. לא אותו סיפור, חלק מהשחקנים יהיו, וגם הרבה שחקנים חדשים, אבל בטוח שיהיה חתול אחד כתום"
כשהעונה הראשונה עלתה היית במתח אם זה יצליח או לא?
"לא חשבתי שזה יצליח. זאת סדרה איטית, שפה גבוהה, גבוהה מאוד, לא יודע אם את שמה לב לזה, אבל אין סלנג. קשה לכתוב סדרת ילדים שאין בה נניח את המילה 'יאללה'. אתה רוצה שמישהו ייכנס לחדר ויגיד, צריך להזדרז, אין 'יאללה', וזה נורא קשה, אין 'סבבה', אין 'כיף', והסדרה היא סדרה איטית, אין בה טלפונים ניידים, מחשבים. אם נותנים טלפון של פעם לילד בן 15 כמו רובי הוא לא יודע איך להחזיק את זה אפילו. אז נורא חששתי שזה יהיה שונה מדי לילדים. כי מה שהיה מולנו זה סדרות של קרחנה ובלגן או נורא ריאליסטיות ופתאום כשפים, טבעות, חתולים מדברים. אני חשבתי שאנחנו הולכים לכישלון קולוסאלי".
למה? הרי התבססתם על סדרת ספרים מצליחה.
"אפשר ליפול על לא אישי, לא אמין, וגם הגיל לא היה ברור, כי מצד אחד יש בזה משהו בוגר, גם בהתייחסות ובשפה, ומצד שני חתול מדבר. היא פונה גם לילדים קטנים אבל יש בה סצנות מפחידות. זה גם לילדים גדולים. לא ידעתי לאן זה ילך, לא האמנתי שזה יגיע למה שזה הגיע. כשעלינו על הדרך כבר הבנתי מה עובד, מה לא עובד. הסיום של כל פרק כקליף האנגר עובד נהדר. לא היה את זה אז בסדרות ילדים, רק בסדרות נוער".
מתי הבנת את גודל ההצלחה?
"הקרנו את שני הפרקים הראשונים בסינמטק, סדרה חדשה, האולם מלא, מעריצי הספרים הגיעו ואז נכנסו השחקנים. אף אחד לא יודע מי הם, נכנסו לאולם כאחד האדם, ישבו בשורה באמצע ורואים את שני הפרקים הראשונים. נדלק האור, וחייהם השתנו ב-180 מעלות. אחרי 50 הדקות של הצפייה הם לא הצליחו לצאת מאולם".
למה בעצם לסיים סדרה מגה-להיט כזו ולא להמשיך לעוד עונה?
"הנה סקופ: אנחנו לא נפרדים מ'כראמל' לגמרי. החלטנו לעשות לו ספין-אוף. לקחנו את אחת הדמויות, לא אגלה איזו, ואנחנו מספרים את הסיפור דרכה. לא אותו סיפור. אנחנו עכשיו בכתיבה ומי שאהב את 'כראמל' יאהב גם את הסדרה החדשה. יהיו לזה המון חיבורים לעונות הקודמות, חלק מהשחקנים יהיו, והרבה שחקנים חדשים, אבל בטוח שיהיה חתול אחד כתום".
בוא נחזור לשערורייה הכי גדולה שלך, ההחלטה בעונה 3 לתת לכראמל לעזוב. ילדים היו בטוחים שלא יחזור.
"וואו, אני קיבלתי סרטונים של ילדים צורחים את נשמתם 'מה עשית לבן שלי?' גיא לרר העלה פוסט עם תיוג של משטרת ישראל וכתב שהוא רוצה להבין למה הילדה שלו בוכה כבר שלושה ימים. התגובות היו משוגעות, העליתי פוסט וכתבתי: 'חברים, לסדרה קוראים כראמל. אם זה שמה, כנראה שהיא לא תמשיך בלעדיו, אז תרגיעו את ילדיכם'".
כמה אתה מרגיש אחריות חינוכית כלפי הצופים?
"אני מרגיש אחריות, ולכן לא אחשוף אותם למשהו שאני חושב שיפגע בהם. אני כן אלך איתם על הקצה, כן אנסה להפחיד אותם ולאתגר אותם רגשית. העונה הזאת של 'כראמל' מאוד רגשית. בכיתי לא מעט בחדר העריכה. זאת בניגוד לעונות קודמות שהיו מפחידות או אכזריות או אלימות אפילו".
מה הגבולות של זה?
"אנחנו לעולם לא נראה אלימות פיזית ותמיד אצלנו הרעים יהיו קצת מצחיקים. קיבלנו מחינוכית ומהמנהל שלה, עומר מנור, חופש אדיר, ואני יודע שהיו חששות. הורדתי את הכפפות בכל נושא הפחד. כי אני יודע שילדים אוהבים לפחד. יש משהו נעים בלהתגבר על הפחד וגם יש איזה חוזה לא כתוב בינינו לבין הילדים שהם יודעים שבסוף יהיה בסדר".
× × ×
בדצמבר עלה מופע הפסטיגל שביים בפעם השנייה עם חנוך רוזן. זה היה מופע מפואר עם אמנים כמו שרית חדד, אנה זק, עדן גולן, מרגי ועוד. אחרי שהודיעו שהמופע יתקיים רק באקספו תל-אביב ולא ישונע גם לערים אחרות, ספגו טענות על הדרת ילדים מהפריפריה.
"אנשים חשבו שזה משיקולים כלכליים אבל המחשבה הייתה אמנותית בלבד. הגענו למצב שבו הופעות מוזיקה גדלו מאוד, נועה קירל ועומר אדם. הפסטיגל הוא המופע שאמור תמיד להביא את השואו הכי גדול, והוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים האלה. למה? כי באולמות הקטנים אתה לא יכול לעשות באמת מסכי וידיאו מטורפים, לא יכול לתלות אביזרים כבדים כי יש משקל מסוים שהתקרות במקומות אחרים יכולות לשאת. הבנו שאם אנחנו נעשה את זה במקום אחד, תקבל חוויה מלאה מהרגע שנכנסת לאולם. נוכל להרים את רמת המופע, ואני חושב שכל מי שהיה במופע השנה חווה את זה והבין מה הסיבה".
ובכל זאת היו הרבה טענות על כך שהמופע עכשיו לא נגיש לילדי פריפריה, שגם ככה מופלים תרבותית.
"אנחנו מדינה קטנה, האקספו יושב על תחנת רכבת. אתה יורד מהרכבת ואתה שם תוך כמה דקות. אני חושב שאם מישהו יוצא מחיפה ואם אני יוצא עם האוטו מתל-אביב, עד שאני נוסע בפקקים ומוצא חניה, אנחנו נגיע ביחד. אבל אני יכול להבין שאנשים התרגלו הפסטיגל מגיע אליהם עד הבית. שינויים זה לא כיף".
שגב, היום בן 52, נשוי ואב לשניים, בכלל רצה להיות שחקן. כילד השתתף בסדרות 'תופסים ראש' ו'קריאת כיוון', שיחק בתיאטרון עם ליא קניג, מרים זוהר ויענקל'ה בן סירא. אחרי הצבא הלך ללמוד בבית צבי. שם הוא קיבל את סטירת המציאות הראשונה בחייו. "הייתי ילד תיאטרון, באתי עם ניסיון, קראתי מחזות, גם הייתי שחקן לא רע. ואז הגיעו לבית צבי כאלה שלא קראו מחזה מימיהם ולמרות זאת הייתה בהם איזושהי כריזמה טבעית. ואני, שהייתי הכוכב של בית ספר לאמנויות ותלמה ילין, פתאום רואה אחרים שטובים ממני. פתאום לא הייתי השחקן הכי טוב".
ואז חשבת אחרת?
"בסוף השנה יש שיחה עם כל המורים. מעיפים חלק מהתלמידים. כל המורים מחמיאים, אומרים מילה טובה, ואז גרי בילו, המנהל האגדי, דיבר. הוא אמר, 'רועי שגב, אתה צריך להיות במאי'. הייתי בשנה א'. מבחינתי אני רק שחקן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. אמרתי, אני אראה לו מה זה, אני אוכיח לו. מי שלא שחקן לא מבין מה זה מחשבות של שחקן, זה הכל סביב הפריזמה הזאת, אתה עומד במקלחת, מחזיק את השמפו ומדמיין שאתה בטקס האוסקר. אלה חיים איומים. ושם הייתי ב-100 אחוז. כשסיימתי את בית הספר התחלתי לעבוד, עשיתי המון הצגות ילדים, כי יש לי פרצוף של נער. מהיום שסיימתי את בית הספר למשחק התפרנסתי רק ממשחק, לא מילצרתי יום בחיי, עבדתי רק במקצוע. הייתי טוב בזה. יובל סמו שלמד איתי בבית צבי קרא לי ליאור אשכנזי של הצגות ילדים, כי אז ליאור היה בכל מקום".
"אנשים חשבו שהפסטיגל התקיים רק בתל-אביב משיקולים כלכליים אבל המחשבה הייתה אמנותית בלבד. הפסטיגל אמור תמיד להביא את השואו הכי גדול, והוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים האלה. הבנו שאם אנחנו נעשה את זה במקום אחד, תקבל חוויה מלאה מהרגע שנכנסת לאולם. נוכל להרים את רמת המופע"
הוא עוד הספיק לשחק ב'טירונות' ואפילו להיות אח של גל גדות ב'עספור', אבל החליט לנסות לעשות הצגת ילדים לפסטיבל חיפה. 15 שנים אחר כך הפך למנהל האמנותי של הפסטיבל. "מה שקרה לי שם באמת היה לא פחות מרוחני, למרות שהייתי שחקן בסטייט אוף מיינד של שחקן, ביום הראשון של החזרות, כשהתיישבתי על כיסא הבמאי, זה היה כמו טטריס שפתאום הכל הסתדר. יצאתי מהחזרה הראשונה ואמרתי, זה מה שאני הולך לעשות כל החיים. ולקחתי מחליפים לכל ההצגות שלי, הפסקתי ללכת לאודישנים בקאט".
אפשר לחיות בארץ רק מלעשות את 'כראמל'?
"אני לא יכול לעשות רק 'כראמל', זה קשה מאוד. אני צריך לעשות תיאטרון. לא משנה כמה טלוויזיה אני אעשה, תמיד אשאיר מקום לתיאטרון. זה הבית שלי. אני מקפיד לעשות כל שנה הצגה אחת, זה הזמן שיש לי. יצא לי גם להיות עורך תסריט של סדרות".
ולפעמים בא לך להיות בפרונט?
"אפילו כשאני מגלם עכשיו בסדרה את הדמות של אלכסנדר, אבא של ויש, אני לא מאוד נהנה. השריר של המשחק טיפה נחלש, אני לא כזה טוב ונורא ביקורתי כלפי עצמי. יש לנו סצנה שצילמנו, האחרונה של הסדרה. בסיפור מצלמים איזו תמונה משפחתית והכל מסתבך. זו סצנה יפה שנורא התכוננתי אליה, קשה לצלם כי צריך הכל בטייק אחד. אשתי, שהיא עורכת הווידיאו של הסדרה, אמרה לי, 'אתה דופק את כל הטייקים', שאלתי למה? היא אומרת לי, 'אתה כל הזמן מסתכל על המצלמה'".
אשתך עובדת איתך? נחמד. כמעט כמו עסק משפחתי.
"'כראמל' הוא סביב השעון בבית. אנחנו צוחקים על זה שיש רגעים בסוף יום כשאנחנו יושבים מכורבלים על הספה עם כוס יין, והיא לוחשת לי באוזן 'אני חושבת להחליף את המוזיקה בסצנה 5'. ואני עונה לה, 'כן, אני גם חושב, זה לא עובד'. זו האינטימיות שלנו, של סוף יום".
