כשבועיים לפני פרוץ מלחמת איראן השנייה, ב-15 בפברואר 2026, ראה אור בצרפת ספרה האוטוביוגרפי של ז'יזל פליקו — Et la joie de vivre ("ובאשר לשמחת החיים") — ב-22 שפות בו-זמנית, אך עדיין לא בעברית. פליקו, ילידת 1952, הפכה בעל כורחה לאחד הסמלים הפמיניסטיים המשמעותיים ביותר בצרפת ומחוצה לה. בין השנים 2011 ל-2020, בעודה מחוסרת הכרה לאחר שבעלה דומיניק סימם אותה, נאנסה שוב ושוב על ידו ועל ידי עשרות גברים זרים שהזמין לביתם הכפרי בעיירה מאזאן שבפרובנס. הפשע נחשף במקרה — סרטוני וידיאו של מעשי האונס נמצאו בטלפון ובמחשב של בעלה ואב שלושת ילדיה. שנתיים של חקירה משטרתית הובילו למשפט שבו הועמדו לדין 51 גברים — אירוע שהגדיר מחדש שיח חברתי שלם, הרבה מעבר לגבולות צרפת. הספר, שנכתב בשיתוף עם הסופרת והעיתונאית ז'ודית פריניון, הוא עדותה הכתובה — לא רק על מה שנעשה לה, אלא על האישה שהייתה לפני, ועל זו שבחרה להיות אחרי.
"הסיפור הזה כבר אינו שייך כולו לי", כותבת פליקו, "הוא העיר כאב אילם ועמוק שמקורו נטוע בראשית בימים. הוא הכה בתדהמה. כיצד להבין את מה שקרה לי, את מה שייסוריי עוררו בעקבותיו? נאלצתי לצעוד לאורך קו השבר — השבר שלי. כמו לוליין על חבל מתוח, היה עליי להמשיך קדימה". מתוך ההכרה הזאת — שהסיפור כבר שייך לרבים — צמחה ההחלטה. החוק הצרפתי מאפשר לנפגעות אונס לדרוש משפט בדלתיים סגורות, והסיבות לכך ברורות — להגן על הפרטיות, לחסוך את ההשפלה הציבורית, לנהל את הכאב בצנעה. פליקו ביקשה את ההפך. "הבושה חייבת להחליף צד," אמרה, ובמשפט אחד הפכה על פיו את ההיגיון שעמד מאחורי הסכמי השתיקה שנדרשו מנשים דורות על גבי דורות. כי הבחירה בדלתיים פתוחות לא הייתה רק אמירה משפטית — היא הייתה הצהרה שהיא לא האשמה כאן. שהיא לא תיעלם כדי שהנאשמים לא ירגישו את אי-הנוחות הכרוכה במשפט ציבורי. שאם מישהו צריך להסתתר, שיסתתרו האנסים. פליקו מספרת שההחלטה הזאת לא נבעה רק מאומץ — היא נבעה מ"רצון ונחישות לשנות את החברה". ואני מאמינה לה. כי אומץ הוא לפעמים מצב רגעי, ונחישות היא משהו שמחזיק אותך זקופה גם כשמישהו באולם בית המשפט קורא לך "אקסהיביציוניסטית".
• • •
בפתח הספר מתוארים ימי ילדותה ונערותה של פליקו, ושם מונחים היסודות, כפי שהיא מצליחה לתאר, לכל השאר. פליקו מספרת על מות אמה בגיל צעיר — אובדן שהותיר בה שבר עמוק שלא נרפאה ממנו, ולתוך החלל שהותירה נכנסו אם חורגת מתעמרת, ואב שידע ושתק. הדברים האלה נכתבים בספר בלי דרמה מיותרת, בלי חיפוש אחר אהדה, אבל הם שם, ואי-אפשר לקרוא אותם בלי להרגיש כמה מוקדם בחייה למדה פליקו לשרוד בתוך שתיקה של אחרים. מבחינה ספרותית, הפרקים הללו הם החלשים בספר. זה לא מפתיע. ספרים אוטוביוגרפיים שיוצאים מנקודת שבר וחוזרים אחורה בזמן נוטים למלא את החללים בפתוס מיותר. עם זאת, יש לציין שכתיבתה של הסופרת השותפה ז'ודית פריניון מצליחה יחסית לא ליפול למלכודות דבש צפויות מדי וכן לספק לקוראים מסגרת סיפורית מהימנה.
הפרקים שבהם היא מתארת את 50 שנות נישואיה מציעים כבר תובנות מעניינות. שניהם הגיעו ממשפחות הרוסות, שניהם נשאו עימם צלקות שלא דיברו עליהן, ויחד בנו מה שנראה כמו בית שיציל את שניהם. הרעיון שאהבה יכולה לגאול, להציל אותך מהמקום שבאת ממנו — לא היה תמימות בלבד; זהו היגיון עמוק של מי שלמדה מגיל צעיר שהמשפחה שנולדת אליה לא תמיד מגינה, ולכן את בונה משפחה אחרת, בכוחות עצמך. במשך עשרות שנים זה מה שפליקו חשבה שעשתה. אז מה עושים עם חמישים השנים האלה, כשגילית מה עשה לך האיש שהיה לך בית? זו אחת השאלות המרכזיות שמרחפת מעל הספר, והכואבת מכולן. פליקו לא מתארת את נישואיה כטעות ולא כהונאה. היא מתארת אותם כהתגשמות המודל של אותה "זוגיות גואלת" שבו האמינה בכל ליבה, אבל במבט לאחור היא מזהה כיצד בעלה הידק את אחיזתו סביבה לאט-לאט — כה לאט עד שלא הרגישה בה. פליקו מעלה את ההשערה המחרידה שדומיניק החל לתכנן את הפשעים נגדה דווקא כשהקריירה שלה נסקה ושלו קרסה. לא יצרים או סטיות מיניים — צורך לשלוט, להכניע, להעניש אישה על הצלחתה. אבל לצד ההבנה הזאת, פליקו מתעקשת: "חמישים השנים שחלפו אינן שקר בלבד". היא מסרבת לבחור בין שתי גרסאות פשטניות — הנישואים כאושר טהור, או הנישואים כשקר מלא. "אילו גזלו ממני את חמישים שנות חיי האחרונות, פירוש הדבר שמעולם לא הייתי קיימת, שאני מתה".
אחד הצירים המכאיבים ביותר שסביבם נסב הספר הוא המשפחה, ובמיוחד הבת. שלושת ילדיה של פליקו בחרו למחוק את האב, ומה שמובן לחלוטין: הפשע שנחשף פירושו שהאב שהכירו אינו מי שחשבו, שהבית שבו גדלו נושא בתוכו הונאה. פליקו כותבת: "כולנו יודעים שיגיע יום שבו יהיה עלינו לבשר לילדינו דברים קשים — זה חורג מגבולות כל דמיון. הכול יכול להתפוצץ, נכון — אבל לא כך". היא מבינה את הדרך שבחרו ילדיה. לא מאשימה. אבל יודעת שהיא עצמה אינה יכולה ללכת בה. הפער הזה, בינה לבין ילדיה, מתואר בספר בכנות מפתיעה — בלי לפייס, בלי להציע פתרון — ונוגע בשאלה אחרת, אוניברסלית כמעט: עד כמה אנחנו חייבים לאחרים את הסיפור של חיינו, ובעיקר לאלה שאנחנו אוהבים יותר מכל?
עדות הבעל היא רגע שיא אחר בספר. דומיניק פליקו לא הכחיש. לא התחמק, לא בנה סיפור חלופי. הודה שסימם אותה, שהזמין גברים, שצילם, שתיאם הכל. אמר בגלוי שהוא אנס. היה אמור להיות כאן רגע של סגירת מעגל — האמת, שחור על לבן, מפי האיש עצמו. אבל פליקו כותבת שזה לא עבד כך. מול האיש שאיתו בנתה חמישים שנה — לא הייתה סגירה. הייתה תהום. כי ההודאה לא החזירה לה את חמישים השנים, לא פתרה את השאלה הבלתי נסבלת: איך לא ידעתי? פליקו מותירה אותה פתוחה, ובכך עושה משהו נדיר: מסרבת להציע נחמה שאין לה.
לאחריו מגיעה עדותם של 51 הנאשמים, בעת שעורכי הדין שלהם עובדים בשיטתיות כדי להפוך אותה מנפגעת לאשמה. היא כונתה "אקסהיביציוניסטית", "שותפה למעשים", ש"נתנה את הסכמתה". להם עונה פליקו בספר: "לכל הטיפשים האלה, עם המיזוגניה בת אלפי השנים שלהם, צריך להציג את השאלה שניסח אותה השופט, לאט לאט, כאילו שמדברים עם ילד קטן: 'האם היא התנהגה כפי שנוהגת אישה שנתנה את הסכמתה?' 'לא,' הודה הנאשם". היא רצתה לצרוח. ובחרה שלא — אסטרטגיה מחושבת של אישה שהבינה שהקרב גדול ממנה. "באולם למדתי בהדרגה להסתגל לצפיפות, לנוכחות האנסים בקרבתי, למבטיהם שנדמה היה כאילו אומרים: תגידי, מה את חושבת לעצמך? עמדתי מולם בגובה העיניים ולא השפלתי מבט. הטיפוסים האלה רוצים לשבור אותי, אבל אני אלחם בהם".
פליקו מעידה על עצמה שמעולם לא הייתה פמיניסטית. לא קראה בובואר, לא יצאה למחאות. היא הייתה האישה המסורה, האם האוהבת, בת הזוג שמתמסרת לבניית בית משותף — ודווקא מבפנים, מתוך הנאמנות המלאה למודל הזה, היא מנסחת את הביקורת החריפה ביותר עליו. היא מדברת על ציוויים תרבותיים שדרשו מנשים לשתוק, על פורנוגרפיה שמחנכת גברים צעירים להתייחס לנשים כאל חפצים, על מה שקורה כשגבר חווה את הצלחת אשתו כאיום. אלו לא טיעונים שאולים מתיאוריה. אלו המסקנות שאישה אחת הסיקה מחמישים שנות חיים.
ומה באשר לשמחת החיים שבשם הספר? פליקו כותבת: "ברצוני להשתמש בספר הזה כדי למצוא מילים שיתארו את מה שעברתי. שאוכל להגיד שכבר אינני מפחדת להיות לבד, שמצאתי מחדש את שמחת החיים, שאוכל לומר שאני בחיים". זאת לא אופטימיות נאיבית. זאת החלטה מחושבת ונחושה — למצוא את שמחת החיים במקום אחר. "אני יודעת היטב שסיפורי מוכיח שיש סביבנו, בכל מקום, שיעור גבוה של אנסים פוטנציאלים. אני יודעת שהוא יכול להצית גועל כלפי גברים — אך לא אצלי". קל יותר לשנוא. פליקו בחרה אחרת.
"ובאשר לשמחת החיים" - Et la joie de vivre, ז'יזל פליקו, הוצאה לאור: Flammarion, עמודים: 320.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.26
