אלה היו ימי הצילום הראשונים, עם אוסף שחקנים אנונימי וילדת דיסני אחת, אחרי שש שנים שכל דלת בהוליווד נטרקה בפנינו. גם ג׳ייקוב אלורדי הגיע לאודישן חסר בית, כשהוא ישן במיצובישי גלנט 2004 על מלהולנד דרייב, וכבר הודיע להורים שהוא חוזר הביתה, לאוסטרליה, מרים ידיים מהחלום, אבל אז הזעם התנקז למונולוג מול המלהקת, והוא הפך לנייט. הוא ישב ביישן, במסדרון החשוך שיהפוך תכף לתיכון איסט היילנד, קרא תסריטים משנות ה-50 וחיפש לפצח מתוכו גבריות רעילה ומיניות מדוכאת. ההאנגר שנקרא סטייג׳ 15 בסוני סטודיו בקושי השתנה מאז הקוסם מארץ עוץ, שצולם בו בקיץ שלפני מלחמת העולם. בחלל שבו התפתל פעם שביל האבנים הצהובות אל עיר הברקת נבנה הבית של רו בנט, זנדאיה, וטוטו הכלבלב של דורותי התחלף בטנק, הפיטבולית המעורבת הלבנה של סוויני, שהפכה לכלבת התמיכה הרגשית של ההפקה לניחום אחרי סצנות ברוטליות. סוויני ישבה על הרצפה, מילאה מאות עמודי יומנים אישיים בזיכרונות מדומיינים של קייסי, כדי להיכנס לדמות.
לרובם זה הרגיש כמו טעות. מלצר ממסעדת וואפל ובורגר צמחוני, שלא חלם לשחק, נכנס לתפקיד סוחר הסמים עם לב הזהב, פזקו. כשהמלהקת מצאה אותו ברחוב, אנגוס קלאוד חשב שהיא נוכלת וסירב לתת מספר. האנטר שייפר, ג׳ולס, התקבלה ללימודי עיצוב בלונדון, חלמה להיות ציירת, וג׳אבון וולטון, אשטרי, היה מתאגרף בן 11.
סקפטיות כבדה ריחפה באוויר, כי ב-HBO, מתוך כ-60 פיילוטים שפותחו, רק אחד יהפוך לסדרה. גם הם כבר אמרו ״לא״ ל'אופוריה', כמו כל הערוצים, בכל פעם שהדס מוזס-ליכטנשטיין, המפיקה והסוכנת, הופיעה שוב בדלת לשכנע, וגם אני. יו"ר HBO הקודם הסביר לי, מאוד מנומק ונחרץ, למה אין סיכוי שהסדרה תופק לעולם, אבל כשהבטנו בשחקנים שגיששו ביניהם נבוכים כמו ילדים בכיתה חדשה, מוצאים כימיה על האספלט מחוץ לקרונות האיפור, הדס עשתה התערבות עם הערוץ שזה ייגמר באמי. בארוחות הצהריים, בין הטייקים, אהבנו לספר להם על כל הטוב שלקחנו משנות ה״לא״, ועל המסע.
לך תסביר לסוויני וזנדאיה שכש-HOT השיקו את 'אופוריה' הראשונה, נציגת מרכז הליכוד מסניף חדרה כינסה דיון חירום במועצת הכבלים והלוויין של משרד התקשורת כדי להוריד אותנו מהאוויר. היא צעקה עלינו, היוצרים, ״הייתם צריכים לרשום סדרה על כמה שהנוער שלנו נפלא, פישלתם״. המועצה הסתפקה במחיקת הפרקים מה-VOD מדי בוקר, עד עשר בלילה, ובאיסור פרומואים לפני עשר. כתבו עלינו, ״נשים לעולם לא יחפשו סטוצים באפליקציה, זה מופרך״, כי הייתה אפליקציה כזו בסדרה, לפני עידן הטינדר. ״בני 17 לא מתנהגים ככה״, כתבו, אבל 'אופוריה' לא ניסתה להיות ריאליסטית - רק פנטזיה שבורה עם אמת רגשית, על הרעלת חופש, על האהבה כמענה לחוסר המשמעות, על איך טראומת נעורים מעצבת את כל מסלול החיים.
כשרצינו לגרום להם להתעלף באמת, היינו מספרים שישראל וקליפורניה יקרות באותה מידה, אבל במחיר פרק דרמה אמריקאי אחד, בודד, אנחנו מפיקים בארץ שבע עונות, 60 פרקים. ״לא פלא שבכל מסדרון כאן שומעים עברית״, הם ענו. מוזיקאים ילידי ישראל, אמני אפקטים ואנימציה, במאים, מפיקים, לרובם היה בלתי אפשרי להתפרנס בארץ, אז עלו על מטוס. אלה מאיתנו שעובדים על הקו ויוצרים בשתי היבשות, שבורים מסכיזופרניה.
× × ×
לעיר הזו הגעתי בפעם הראשונה, כשיוסף סידר הביא אותנו לאוסקר עם 'בופור'. בבוקר הפגישות הראשון גיליתי שכולם מוכנים לשמוע ממני רק סיפורי מלחמה וריגול מהמזרח התיכון. בהוליווד אין סיכוי לברוח מטייפקאסט. הם גם מטיפים לך לכתוב רק על עצמך, כדי למקסם אותנטיות, אבל הכתיבה בשבילי היא בריחה, דילוג בין חיים וקולות הפוכים ממני. כשחזרתי מתוסכל לתל-אביב, ישבתי על החוף עם מנהלת הדרמה של HOT, מירית טובי, שאמרה שדרמה לא שווה כלום אם אתה לא מסתכן, וגם מכריח את עצמך ואת הצופה לשים מראה מול הפרצוף ולהיות מוטרד. היא הציעה שניצור יחד את הקולנוע שהייתי חולם כנער ליצור, ושאף אחד לא ייתן לחנון כמוני לנסות. טריינספוטינג, רקוויאם לחלום, מגנוליה, מועדון קרב, קידס, אלפנט, מלאכים באמריקה. אספנו עשרות תמונות סטילס להשראה. רצינו לספר כמה חופש קשה לעיכול כשכל המסגרות המסורתיות קורסות. הוא מאתגר פי כמה מהתבגרות עם דת, או עם אידיאולוגיה בוערת, או חלום. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שמסע לא התחיל מסיפור, או דמויות, אלא מאוסף מחשבות.
לימדתי אז בבינתחומי, הצעתי לסטודנט שלי, שעוד יהפוך לחבר נפש, דניאל אמסל, להצטרף למסע. כתבנו על לוח מחיק ״גיל 17 הוא ה-25 החדש, אבל גם 40 הוא ה-25 החדש. נתקעת״, סיפורים שנדמה ששייכים לגיל 25 אבל כשהם מתלבשים על גוף תיכוניסט מתפרצת הילדותיות וזה מטריד. כתבנו, ״סקס קל יותר מנשיקה״, ״לרצות זה חזק יותר מלהשיג, לחפש מסעיר יותר מלמצוא״, ״גיבורים שחיים בכל מקום מלבד המציאות, המציאות מוצתה, רודפים אחרי אופוריה דרך סמים ומסכים, פורנו ואשליות, מחפשים תכלית באוקיינוס ריקנות. דור שמרגיש הכל, ומתקשה להכיל״. רצינו לברוא מדינת ילדים בלי מבוגר אחראי, יקום עם חוקים ושפה משלו, שההורים בו רק צללים. רצינו לחטט בדעות קדומות, בורות, הומופוביה. בגיל הזה כל התאהבות מרגישה כמו הסיכוי האחרון שתקבל אהבה, וכל חברות בעלת ערך כמו חיים ומוות, ופתאום מתפוררת על אי-הבנות טיפשיות. אהבה היא לא רק תחושה, היא מנגנון שמנווט את החיים, חוצה ממדים, ומה שחשוב הוא עם מי כל אחד יירדם, בסופו של דבר, מחובק בלילה. האם מישהו בסוף יראה אותך, ויאהב אותך? כתבנו תסריטי עונה שלמה וזרקנו לפח.
אחרי שנים שעבדנו ביחד על 'כוכב נולד' ו'נולד לרקוד', טמירה ירדני הציעה שנקים חממה לדרמה ופינתה לנו חצי קומה בטדי, בשכנות ל'סברי מרנן', עם סלון ידידותי לחיות מחמד, ובר סלטים בצהריים. התמקמתי שם עם החבר הכי טוב, שאיתי כל חיי, עמית כהן, שהיה בכלל מהנדס תוכנה ועיתונאי, ויצאנו לצלם את 'תא גורדין', שתעובד ל-NBC. על הספה שם הפכנו לתסריטאים במשרה מלאה, כדרך חיים. מפתחים רעיון, והסוכנת שלנו, מיכל מארק, מוצאת לו בית בערוץ קוריאני, נניח, או שולחת אותנו לצלם במרוקו. גם 'ילד רע' נולדה אז, אבל הרגשתי שלא אצליח לכתוב מילה, עד ש'אופוריה' תפוצח. אפילו כתבתי לה גרסת רומן, 'אופוריה', וגם הוא נזרק.
על הלוח היו לנו תשעה תיכוניסטים, וילד בן 13 עם אקדח שרוצה להיות יוטיוב סנסיישן בשביל כסף, וגורלם נקשר זה בזה. לא רצינו חבורת נעורים קלאסית, כמו שחוקי הז׳אנר דורשים, אלא חיבורים רופפים, דמויות שחיות לבד, ורק בשיא העונה הופכות לקומונה עירונית בדירה של נער מוכה טראומה, עם ג׳קוזי גומי מלא בבירה על הגג, משקיף על ריקבון עירוני, ולכל דמות יש התמכרות, או צלקת, וכל פרק יחשוף חטא קדמון או טראומה של אחד מהם.
הכל המריא כשדפנה לוין הצטרפה, יוצרת נדירה עוד מימי 'בטיפול', שהביאה לכתיבה נקודת מבט של אמא, שהיא גם קצת נערת אופוריה בעצמה, רכה ונועזת. היו לה חלומות קולנועיים שלא הייתה דרך להגשים בתקציב ישראלי, אספנו אותם כתנ״ך שאיתו נמריא לעולם. ישבנו על הדשא אצלי בחצר ושוב קרענו לגזרים תסריטים, חיפשנו להמציא סגנון. איך בוראים עולם שחושף את משאלות הלב של מי שחיים בתוכו? אף אחד מאיתנו לא טען שתיכוניסטים מתאפרים עם עפעפיים נאוניים ודמעות נצנצים, אבל שיחקנו עם המחשבה שאיפור לא אמור להסתיר פגמים, אלא לבטא רגש, ולהיות מסכה מפני חרדות. האיפור הניאוני התחיל מדמותה של נוי, ההשראה לקאט, בעלת הגוף המלא. פתאום גם היה ברור שזו סדרה על אמפתיה. איך מצלמים הרעלת חופש? דרך צבעים רוויים מדי, תאורה לא טבעית, מצלמה בתנועה תמידית שתהיה הדבק בין צירי העלילה הנפרדים. שוטים ארוכים שלא יאפשרו לצופה למצמץ. לרגע תחושת פשע אפל, או דרמה ארוטית, ופתאום בפיג׳מת הלו-קיטי, בחדר מלא בובות, הם על סמים. בן ה-13 מוציא להורג בשידור חי ביוטיוב את הנער שדקר למוות את החבר שלהם, כי מישהו חייך לחברה שלו במועדון. היה נדמה שהסיפור חייב להיות גדול מהחיים כדי להסביר כמה החיים קטנים ומכאיבים לגיבורים האלה. קלאוז-אפים על הבעות מינימליות, מיקרוסקופ קולנועי על ריקנות. אסתטיקה ייחודית לכל דמות, וסט שירגיש קן נעים שמתקיים מחוץ לזמן ולחלל. מאור שוויצר, רוני דלומי, עופר חיון, רועי ניק, היו כולם בתחילת הדרך, הלכו לאיבוד כדי למצוא אמת לא צפויה, והגשימו לנו את החלום. דפנה גם המציאה שיטת עבודה עם שחקנים חסרי ניסיון שנקטפו מפנימייה, מהרחוב או מסטודיו למחול.
צילמנו סצנות ריאליזם מאגי, אבל בכסף הדל שהיה לנו הן יצאו עקומות וזרקנו לרצפת חדר העריכה. נאלצנו להסתפק בפחות מ-20 סצנות בפרק, לפעמים, לא קצב שימחיש את הפרעת הקשב של הגיל. באמריקה יהיו מאה סצנות בפרק. כתבנו וויס אובר, קול מספר שמלווה את העונה. לא היה כסף לערוך מונטאז׳ים שילוו אותו, וגם הוא נזרק. זכינו אבל לחופש אמיתי, להעז לומר משהו.
בהוליווד הסתובבו המון הצעות לסדרות על תיכוניסטים, כולן בנימה דידקטית מתנשאת, ״דור שתקוע בסמארטפונים, ולא יודע מגע אנושי״. חוק הברזל בטלוויזיה, בניגוד לקולנוע, קבע שאם הגיבור הראשי נער, זו בהכרח דרמת נוער, שלא תביא קהל בוגר, אפילו לא בני 20. כשהדס ואני הסתובבנו עם פרזנטציה לסדרה אמריקאית, חוויית הנעורים השתנתה ברקע. דור מתחלף עכשיו כל שנתיים, בקצב הטכנולוגיה שמתפתחת ומשפיעה אפילו על מבנה המוח, לפי המחקרים. שיכתבנו רעיונות חדשים בלי הפסקה. הדס הטיחה בראשי HBO נתונים, עד כמה בני 20 לא צופים בהם. בחלק מהערוצים ניסו לשכנע אותנו להפוך לקומדיה.
אבל אז, כמו באגדות, מנהל הקומדיה הצעיר ב-HBO, קייסי בלויס, הוקפץ שני תפקידים למעלה, והפך לנשיא הרשת. הוא זכר את 'אופוריה' ואת הפגישות איתנו, הוא נחת בכנס קשת בירושלים, והכריז על פיילוט. מנהלת הדרמה שלו הציעה לתת את המושכות לסאם לוינסון, קולנוען, גאון, שמצליח לנהל 600 אנשי צוות כמו מנכ״ל, ולהישאר אמן בודד עם עצבים חשופים, צייר ומלחין בנשמה, יהודי באופן מתייסר ורוחני. היא ביקשה ממנו לעבד פנימה את הפצע האישי שלו, כנער שנלחם להיגמל מסמים.
ההתמכרות של רו החלה ממשככי כאבים של אביה שגסס מסרטן. מגפת האופיואידים שהפילה 800 אלף קורבנות בארה״ב, ולפעמים עשרות ילדים מאותה קהילה, הרגישה צלקת בוערת, אך קרקע שלא טופלה בסדרות. על ה-mood board, לוח השראה שלו, סאם תלה מהרגע הראשון תמונה של זנדאיה, כוכבת ילדים. כשהוא סיפר לזנדאיה, היא יצאה למסע להוכיח.״אני מסוגלת להיות מכוערת, מלוכלכת, ופגיעה״. עברנו אנחנו מכיסא היוצרים לעמדת מפיקים, וגם הראפר דרייק הצטרף כמפיק, וסטודיו הקולנוע A24 ('ליידי בירד', 'אור ירח') שלא התנסה בטלוויזיה.
עשר שנים מההשקה ב-HOT, תתפרסם הידיעה שתזעזע את הוליווד. 'אופוריה' הפכה לסדרה השנייה הנצפית ביותר בהיסטוריה של HBO, שנייה רק ל'משחקי הכס'. היא עקפה ענקיות כמו 'הסופרנוס' ו'יורשים', הולידה דור כוכבי-על, שמדלגים בין סרטי אוסקר, ולפי טוויטר הפכה לסדרה המדוברת ביותר בעשור. בטיקטוק כמעט 40 מיליארד צפיות, לגולשים שהופכים עצמם לדמויות מהסדרה. זנדאיה הייתה לאישה הצעירה בהיסטוריה שזכתה באמי לשחקנית ראשית, פעמיים, הדס ניצחה בהתערבות עם הערוץ.
בגיל ההתבגרות הפרטי שלי, בניינטיז, סקס היה מקושר למוות, כמו משוואה שאיתה גדלתי בשנים המעצבות, כשמגפת האיידס ריחפה. לא הייתה, בתרבות או בחיים, דמות שיכולתי להיתלות בה כמודל לחיקוי שיבטיח שיש סיכוי שיהיה בסדר, כנער הומו. זו הייתה בדידות. ב'אופוריה' הישראלית, שוקי, עופר חיון, כיפה שחורה, היה מבצע טיפולי גמילה מהומוסקסואליות במכות ובחשמל לאבי מצליח, מסטולי, שגייס עצמו לפנימייה צבאית. כשסאם שלח פתאום דראפט תסריט לעונה השנייה שמציץ לניינטיז, ומחפש את שורשי האלימות של אביו של נייט, קאל, אריק דיין, קראתי את הרגע שבו קאל בוחר בין אהבה עד כלות הנשמה לחבר הכי טוב שלו מהתיכון, לבין חיים נורמטיביים מזויפים של דיכוי זהות ורגשות, ישבתי מול התסריט בדמעות, והרגשתי שלם. הייתי בדרך להפוך לאבא, אחרי זוגיות של 23 שנים.
× × ×
הפכנו אבות לילדה, שהציפה אותנו באור אינסופי. ואז שקענו בעצבות, מלחמה, שותקתי, איבדתי משפחה בבארי. ואז איבדתי את אבא שלי, האהוב מכל. אחר כך נולד לנו בן, שוב אור. אנגוס, פזקו, מת, ממנת-יתר. גם קווין טורן המפיק הראשי שלנו מת מדום לב, בגיל 44, כשהוא על ההגה בכביש מהיר ובנו בן העשר לידו משתלט על ההגה. אריק דיין גסס ממחלת ה-ALS. סאם ציטט את הרב שלו, שאומר שאין אור גדול, אלא זה היוצא מתוך החשֵכה הגדולה, וכמה בני מזל אנחנו, פשוט שחיים. סאם רצה עונה שלישית על אמונה וגאולה. הוא ביקש לברוא עצמו מחדש סגנונית, שוב, בעונה שתרגיש מערבון. שביתות איגודים עיכבו את ההפקה, והיה מסובך לאחד את השחקנים בחלון זמן משותף, זנדאיה דילגה בין חולית לספיידרמן.
בינואר, לפני שנה וחצי, כשהיה קשה לדמיין איך חוזרים לחיות, והחטופים לא חזרו, חזרנו לסט. ההפקה התמקמה הפעם בסטייג׳ ההיסטורי שלוכד פנטזיות מאז 'קזבלנקה', גם היא מעיצומה של מלחמת עולם. להיות שוב עם 'אופוריה', לעונה אחרונה, כשכולם אסירי תודה על הזכות לחזור, הייתה בזה נחמה.
כדי לשמור על סודיות ולהרחיק סקרנים עבדנו תחת שם סדרה פיקטיבי, ״לילות לוס-אנג׳לס״. בשום מקום לא נכתב 'אופוריה'. השחקנים לא קיבלו תסריטים, רק את קטעי הסצנות שלהם, וטום הולנד, ספיידרמן, היה יושב ימים שלמים ליד המצלמה, לתמוך רגשית בארוסתו, זנדאיה.
הפרמיירה נקבעה בדיוק לשעת פקיעת הדד-ליין לאיראן, כשטראמפ הבטיח שציוויליזציה שלמה תמות. המשפחות שלנו ישבו במקלטים. על השטיח האדום עם הדס ודניאל, כיבינו טלפונים כשהגיעו ההודעות על הפסקת אש, שלום עולמי.
