"סרנדה", האלבום החדש של נטע ברזילי, מגיע לכאורה בתזמון מתבקש - בסמיכות לאירוויזיון. בשמונה השנים שחלפו מאז שהיא לקחה את התחרות עם Toy, ברזילי ביקשה להוכיח שהיא יותר מרק זמרת של שיר אחד, אך למרות שניסתה לא תמיד היה נראה שהיא מצאה את הדרך שלה.
הניסיון להישאר בפופ קליל עם שירים דוגמת Bassa Sababa ו-Nana Banana, אולי יצר קצת רעש בזמנו, אבל גם אז רציתי להאמין שהיא מסוגלת ליצור מוזיקה רצינית יותר - כזו שלא תעצבן עוד לפני שהשיר מסתיים להתנגן בפעם הראשונה. עכשיו, עם "סרנדה", היא סוף-סוף עשתה את זה.
ברזילי מגדירה את "סרנדה" כאלבום, למרות שיש בו רק שבעה שירים הנמשכים טיפה פחות מ-22 דקות. לשם השוואה, שני המיני-אלבומים הפופיים שלה שביקשו לקרוץ לשוק הבינלאומי, היו קצרים אף יותר. אך אלו הן דקויות, שכן יותר חשוב מהכמה של "סרנדה" - הם האיך והמה שיש בו.
"סרנדה" עוסק בהתמודדות עם פוסט-טראומה. שבעת השירים שבו מטפלים בפרידה של ברזילי מבן זוגה לשעבר, גיא רפאל. השניים החליטו לפרק את החבילה אחרי שנה וחצי בשל הקושי שלה לחיות לצד פרטנר שהפוסט-טראומה שלו החריפה בעקבות נפילתו של חברו הקרוב, רס"ר גלעד מולכו ז"ל, בקרבות בגבול הצפון באוקטובר 2023.
הפתיחות שבה ברזילי שוטחת את הקשיים שלה בפני המאזין ראויה להערכה. היא לא נובעת מצורך בצומי, אלא בניסיון כן לטפל בכאב דרך המוזיקה והכתיבה, לשמש קול וגם להעניק תקווה לאחרים שמתמודדים עם קשיים דומים. אחרי שנתיים וחצי ארוכות של מלחמה וקורבנות, יש כאן אלפים רבים, כנראה שאולי גם רבבות, שחווים מדי יום את הקשיים שהיא מתארת באלבום.
ב"לבד לבד לבד" היא שרה בין היתר: "כל הלילה מטפס על הקירות / אל תדליק ת'אור אני רוצה לבכות"; ב"סיבובים" החזק לא פחות, ברזילי מתארת את המצוקה ("בלי מצופים אני קופצת לתהום / מוותרת על אתמול בשביל היום"); ב"גם זה יגיע" יש צורך כמעט נואש למצוא בדל של אופטימיות ("באורות זוהרים / את רצית את הכל / מתחנן, תחכי / עם הזמן").
גם מהפן המוזיקלי, "סרנדה" הוא הישג ששייך לכל שותפיו הרבים ובהם, לצד ברזילי, גם עילי אשדות, גל ג'ו כהן, טל קסטיאל, בן שלף ואחרים. הפופ ההוא מתחילת הדרך נעלם, ובמקומו יש נגיעות אלקטרוניקה קלות, בוסה נובה ואפילו מקצב של ואלס בשיר הנושא. ולמרות הנושא הטרגי, זוהי דווקא בשורה משמחת.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.26
