קל מאוד לקרוא בספרו החדש של יונתן דה שליט. יש בו קלילות שאינה אופיינית לספרות המקומית ואפילו לספרות הריגול והבלש — הז'אנר שבו פועל הסופר. אלא שככל שמתקדמים בעמודי הספר, מתעלומה ראשונה לשנייה, עולה תחושה מרה שאולי כל זה קצת קל מדי. הפתרונות שקופים וידועים לקורא עשרות עמודים לפני שעוקץ ההסתרה נחשף. ייתכן גם שכל זה "מתוכלל" בתבנית הבלש ("מתוכלל", מילת קוד להעמדת פנים שהכל בשליטה כאשר המצב מחוץ לשליטה), וייתכן גם שישנה תכלית חנפנית כלשהי, לגרום לקורא לחוש סיפוק-עצמי בעבודת הבילוש של הקריאה.
כל זה מביא אותנו קצת לחשוב על האפיון המיוחד של ספרות הבלש והריגול. ואולי אף על הקשר שבין תפקידי הסופר למרגל, והאופן שבו שניהם "משרתים" את לקוחותיהם. מושג חשוב המשותף לשניהם, למרגל ולסופר, הוא "הסוד". אני כותב זאת במירכאות משום שסופר לכאורה הוא דווקא זה שמגלה "סודות" לקוראיו, מדובב את נפש גיבוריו, וחושף איזה טפח של המציאות, שהעולם דווקא ניסה להסתיר ולקבור. אך אם נחשוב על כך שוב, נבין את הסופר כמי שעוסק בניהול הסוד יותר מאשר בגילויו, בעיכובו יותר מאשר במסירתו. עיכוב זה, הוא שמכונה מתח; כנראה שבטבענו לרצות להרכיב תמונה מלאה, במקום שבו נראה כמה חלקים פזורים.
ברגעיו הטובים יותר של הרומן, אנו בהחלט רוצים מאוד לדעת מה פשר הסירחון שפושה בספינה המכונה "שלום", ומדוע בבטנה מוכמנים יצורי פרא מצחקים? סיפור המעשה מתרחש בהפלגה היסטורית מישראל לניו-יורק על פני ספינת יוקרה חדישה בשנת 1964. אלא שדברים מוזרים מעט מתרחשים על פני הסיפון, ושני ילדים ערניים, מחליטים לתצפת בלילה על מעשי הצוות ומגלים סוד קטן — שהוא למעשה סוד גדול מאוד, שיתפענח רק כ-60 שנה מאוחר יותר על ידי עיתונאית נורווגית בשם אסטריד, שהיא כפי הנראה, גיבורת ספריו הבאים של יונתן דה שליט.
קל לדמיין מה הביא את דה שליט לבחור בדמות זו של אישה-חוקרת. בין שזו מחווה לעליית ז'אנר הבלש הסקנדינבי בשני העשורים האחרונים, ובין שזה רצונו ליצור ראש גשר כדי להשתלב בעלייה זו שבז'אנר. כך או כך, עולה שאלה לגבי הצלחותיה המופלגות של אסטריד הצעירה בפתרון תעלומות שהן מובנות מאליהן גם לקורא. דבר אחד דווקא מעניין וגם מפתיע לגבי הגיבורה: דה שליט ממעט לתאר אותה בפנינו, אבל מתוך הצטברות של פגישות ותגובות להתנהגותה, אנו מקישים שהיא בעלת הופעה מרשימה ומצודדת. בכלל, ברגעיו המוצלחים יותר כסופר, דה שליט יודע לנהל בדיוק את האיפוק הזה, של מניעת מידע ודחיקה בקורא להסיק את מסקנותיו על אחריותו בלבד.
כך למשל, בפסקה מוקדמת בספר שבה כל פרט מספק מידע מטרים לעלילה המרכזית שתתפתח: "האווירה הייתה עליזה וידידותית, אבל בראשה של איריס טולדנו חלפה המחשבה שעד מהרה יכולה הקלילות להשתנות ולהפוך לתוקפנות מאיימת. לא כאן, כמובן, על סיפונה של 'שלום' המפוארת. אבל גברים, כך ידעה, יכולים להפוך את עורם כהרף עין, והחיה הטורפת יכולה לפרוץ מהם ללא התרעה". עד כאן, כמה רמזים עבים לאלימות המרחפת, אבל דה שליט מדגים יפה גם את מנגנוני ההכחשה של אותה אלימות: "היא רצתה לשתף את הגר יערי במחשבותיה, אבל השמש המאירה, הנעימה, עצרה בעדה. היא הביטה בהגר, שרועה על כיסאה, מתמסרת לשמש ולתחושת השפע האופפת אותה, עיניה עצומות מתחת למשקפי השמש". אלא הם רגעים שבהם ישנה התחושה של סופר מתח ששולט היטב בכלים שעומדים לרשותו, אלא שככל שמתקדמים בקריאה, עולה מעין רפיון, או סוג של תחושת נועם וזחיחות בעמדת הכותב שכבר הצליח לרקום את עיקר העלילה, בעוד העלילה עצמה נעשית שקופה, וכמעט מיותרת.
עולה גם השאלה, מדוע הסופר ראה לנכון להמשיך מעבר לעלילה המרכזית, אל אותה עלילה שעוסקת בסוגיה של ציור חסר, והשבתו לבעליו המקוריים: "פרק ארוך בתחקיר עסק בהשלכות של גילוי הציור על חקר אמנותו של מאטיס. מקור או העתק, או אפילו זיוף... העיד על כך שמאטיס צייר כבר בתחילת המאה בסגנון מהפכני, וחזר אליו רק עשרות שנים לאחר מכן". אולי רצה הסופר להדגים את ידיעותיו שבתרבות אירופה, שכן רעיון זה ביחס למאטיס מופיע לא פחות משלוש פעמים בעלילה המאוחרת של הספר, כאשר ענייניו של הקורא כבר מזמן מצויים במקום אחר. פתרון התעלומה ידוע כבר מזמן, ונותר רק לתהות מדוע זה ממשיך?
תשובה לא נעימה לשאלה זו החלה לעלות בי ככל שהעמודים התקדמו בעוד המתח דועך ופוחת בהדרגה. דה שליט מתנאה בכך שהוא בכיר מערכת הביטחון לשעבר, ועל כן יש למספר סוג של סמכות שאולה של אחד שמצוי בעולם הסוד והרזים. אודה שזהו דבר-מה חוץ-ספרותי כמעט, אך כקורא הנטוע בזמנו, לאור כל מה שעברו הישראלים בשנים האחרונות, המבטא הזה, האנין והזחוח, עורר בי תחושה מעט לא נוחה; הייתכן שלאחר הקטסטרופה הניתוק רק גובר?
"ליל הצבועים", יונתן דה שליט, הוצאה לאור: כתר, 256 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.26
