איך נשמעת אמנית שמרגישה בבית? אתם מוזמנים לשאול את נינט, שלפי אלבומה החדש יודעת בדיוק באיזה מגרש היא פועלת, ואיכשהו מצליחה להרחיב אותו תוך כדי משחק. הבחירה לקרוא לאלבומה השביעי "אני נינה" היא לא סתם גימיק מודע לעצמו שקורץ לדמות של אגם רודברג ב"חזרות", השחקנית שמכוונת לתפקיד חייה. זאת הזדמנות לראות את המוזיקאית מקרוב ובשיא שלה.
נינט-נינה מקלפת מעליה עוד שכבה בטקסטים אישיים ולחנים ממכרים שרקחה, רובם בעצמה וחלקם בתוספת שחקני חיזוק (גלעד כהנא, טל קסטיאל) - מגבירה את הווליום עד הסוף ומזכירה שבכל הנוגע להחזקה של רגש בשיר, מיתרי הקול שלה לא יודעים גבול. כעס? רכות? פגיעות? חספוס? אין בעיה, תרצו עם זה משהו נוסף?
נינט מהדורת 2026 היא גם הכי אסלית שיש: ב"כחול לבן" הפותח היא מפצחת גרעינים, קורצת להיסטוריה שהביאה אותה עד הלום באזכור הפוך על הפוך של "ים של דמעות" ומפתיעה גם עם קטע ראפ. המנטרה החוזרת בפזמון "כמה טוב לחיות/ אני מודה בקול רם", מקבלת תפנית בימים שבהם ליהנות מהרוח והשמש זאת פריבילגיה.
"אני הולכת להחזיר אותי הביתה", מבטיחה נינט ברצועה השלישית באלבום בהפקתו של פיטר רוט, וגם מקיימת. השילוב של השניים מטעין את "הביתה" בניחוח נוסטלגי-מתוק של רוק גיטרות שיוצר שיר פופ מושלם. כן, פופ. הכינורות בפזמון האחרון עדים. ב"כפרה" (בהפקת של ערן ויץ) שמגיע בהמשך, היא כבר מפליגה רחוק יותר, כשהיא משתעשעת ברוק ים-תיכוני עם קריצות מוזיקליות לאריס סאן, ובטקסט נוגעת איפה שכואב: "אני כפרה/ אבל אפ'חד לא מנגן עליי".
בדרך ליצירה השלמה היא התנסתה גם בהפקה ועבדה עם שבעה מפיקים שונים: יונתן גלילה (מרסדס בנד), עדן אטד ורז קופרמן (Bleu) ב"בינתיים לך איתה" - שיר פרידה עוקצני שמתפקד כמו משקה קיץ מריר, ולצידם גם ניר מימון, דודו טסה, ישי סוויסה, דרור מוהר ויוסי מזרחי שנשאר שותף מוזיקלי גם אחרי הפרידה. איך אומרים? צריך גם לדעת ממי להתגרש.
בכל שיר נינט מביאה צבע קצת אחר, ויש גם הפתעות - כמו הדואט עם דאנה איבגי. אומנם השיר באנגלית מאבד מהתנופה הכללית, אבל רובו המוחלט של האלבום רוקם סיפור אחד ושלם שתורם לתחושה המוכרת הזו של צליל המפתחות בדלת. כמה טוב לחיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
