לפגישתנו במשרדה שבמרכז הרפואי איכילוב בתל אביב מובילה אותי רותי רודנר דרך מנהרות תת-קרקעיות שבנתיביהן היא שולטת באופן מרשים, יחסית למי שעובדת כאן רק כמה חודשים. "ברור ששואלים אותי מה אני, עם ניסיון כסמנכ"לית תוכן בטלוויזיה, תסריטאית, עיתונאית, פאנליסטית ומומחית לניהול זמן, עושה בתוך בית חולים כמנהלת מיזם בינלאומי לטיפול בטראומה. ואני מסבירה שבמלחמה קיבלתי החלטת חיים לעבור מהמגזר הפרטי לציבורי".
אז כן, אשתו של נסיך הביצה גיא פינס, אחותו של סולן איפה הילד חמי רודנר, כלתה של גברת התיאטרון ציפי פינס, אמה של השדרנית הכי לוהטת של משחקי המונדיאל אנה פינס – נחתה בכיסא המנכ"לית של PREACT, ארגון שהוקם בשותפות של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב ובית החולים מאונט סיני בניו יורק, ומכין אנשי חירום, מנהיגי קהילות ומטפלים לתפקוד במצבים של טראומה נפשית המונית.
ומה תפקידך בכוח? את לא אשת טיפול.
"אני מנהלת שיודעת להזיז תהליכים ולחבר חיבורים. אנחנו מקימים עכשיו את המערך הזה מאפס, ואני לא יודעת אם אני בתפקיד ה׳אדריכלית׳ או ה׳בנאית׳, כנראה שניהם".
רודנר מודה שבהחלט צפויות לנו עוד טראומות המוניות, ולכן עדיף להתכונן ולא להיות מוטחים שוב אל תוך מציאות כאוטית כפי שחווינו. את המציאות הזו, של תפקוד בתוך טראומה המונית, היא מכירה מעצמה, לאחר שבבוקר ה-8 באוקטובר כבר התייצבה כמתנדבת בחמ"ל האזרחי והכריזה: "אני יודעת לעשות דברים מאלף עד תו. תנו לי משימות".
בליל ה-6 באוקטובר, רגע לפני שהתהפכו לנו החיים, החליטו היא וגיא פינס לחגוג את יום הנישואים ה-26 שלהם בנוכחות 15 חברים קרובים ושלושת ילדיהם. בשעה שש וחצי בבוקר צילומי האוכל והסלפי השמחים בקבוצת החברים התחלפו בקריאות לעזרה מקיבוצי העוטף. "גיא ואני לא מפציצים בדרך כלל בחגיגות על עצמנו, אבל זה היה מין רגע שרצינו לחגוג את הביחד. ארוחה עם הילדים ועם החברים הכי טובים. הארוחה הסתיימה אחרי אחת בלילה וכעבור חמש שעות התעוררנו כל אחד בבית שלו וגילינו שבקבוצת הווטאסאפ שלנו יש מיקרוקוסמוס של ה-7 באוקטובר".
תסבירי.
"אחת החברות, סיון קלינגבייל, היא בת ניר עוז שכתבה לנו באותו בוקר: 'הקיבוץ שלי נרצח לי מול העיניים', בשעות האלה היא עוד לא ידעה מה עם ההורים שלה ועם הבן שלה שיצא לרכיבת בוקר מסביב לקיבוץ. ירון, חברי הטוב, כותב לנו בקבוצה 'יולי בצומת גומא, אתם יודעים מה זה?' ואנחנו עוד לא מבינים שום דבר אבל יולי הבת שלו, שראינו אותה דרך הזכוכית בחדר לידה, כלואה במיגונית עם החבר האהוב שלה, אדיר מסיקה, שיצא להילחם בידיים חשופות ונרצח. מוטי רייף חברי האהוב, שיודע כבר שסימונה שרם חברתו לא יודעת איפה בנה היחיד ליאם, ושאייל ולדמן חברנו לא יודע מה עם בתו דניאל, אנה הבת שלנו איבדה בני כיתה מהתיכון, וכל זה מתברר לנו בתוך הוואטסאפ כאשר עשרות התמונות לפני כן הן תמונות של חגיגה".
צו 8 פרטי
למחרת, בבוקר ה-8 באוקטובר, רודנר כאמור כבר יוצאת במה שהיא מגדירה "צו 8 שלי" לאזור הכינוס של החמ"ל האזרחי, שהוקם בספונטניות על ידי ארגוני השטח שפעלו במחאה נגד הרפורמה המשפטית. שם, בימים חסרי האוויר שאחרי הטבח, היא יורדת לאילת עם יזם הייטק שפגשה רגע קודם, אורי להב, וביחד איתו הם מקימים את השלוחה של החמ"ל באילת.
בחמ"ל באילת, שהתחיל מטיפול בעשרות אלפי פליטים שזרמו לעיר מכל ערי הדרום, רודנר ואני נפגשנו לראשונה ושם נבט בי הרצון לספר את סיפורה של האישה האקטיביסטית ועמוקת המבט, שנושאת על עצמה סטייל בערימות גם כשהיא בג'ינס וכפכפים.
כבר אז היו שמועות שהיא הולכת לפוליטיקה ("ישבתי עם כמה ראשי מפלגות"), היא כבר הייתה בהנהגת החמ"ל האזרחי של גופי המחאה, הצטרפה להנהגה של האחים והאחיות לנשק ועזבה, הייתה מהאקטיביסטים הבולטים במאבק לשחרור החטופים, והרגישה שהיא "בשלה לעשות רילוקיישן מהותי מהמקום שבו גדלתי כל חיי בשמאל. בזכות מתנחלת מעלי שהפכה לחברה קרובה הצטרפתי להנהגת 'הרבעון הרביעי', תנועה ששמה לה למטרה לחולל בישראל שינויים גדולים בהסכמות רחבות. זה המקום שאני חושבת מתוכו היום", היא אומרת ומדגישה שהיא לא קשורה לזרוע הפוליטית שהתנועה מנסה להקים בימים אלה. "העשייה הציבורית במהלך המלחמה הייתה מסלול המראה להיכן שאני היום, כאן באיכילוב. אז גם החלטתי שאני הולכת מהפרטי לציבורי ומחפשת מקום שבו אני רוצה לבטא את היכולת שלי להשתנות ולשנות".
ויש לך גם יתרון. את בשלב בחיים שכבר עשית, והוכחת, ובעיקר התבססתם כלכלית ואת יכולה להרשות את זה לעצמך.
"באמת הגעתי להחלטה הזו אחרי קריירה ארוכה גם כשכירה בכירה בעולם התוכן והטלוויזיה וגם כעצמאית שבנתה את הקריירה שלה כמומחית לניהול זמן. מה שלא גווע בי אלה הסקרנות והרעב, ואני שמחה שהבית שלנו לא צריך אותי כמפרנסת עיקרית, ואני יכולה ללכת בעקבות ההחלטות המשונות שלי".
רותי רודנר
(צילום: טל שחר)
אמא אווזה
היא בת 58, "ילדת לינה משותפת שהייתה בורחת כל לילה מחדש, עד שההורים לקחו אותנו הביתה חרף מחאת הקיבוץ והצילו את מה שנשאר ממני". ועכשיו תסמונת הקן המתרוקן כבר ממלאת את חדרי בית משפחת פינס, ואמא אווזה-רודנר מודה שהסיטואציה תפסה אותה בהפתעה.
"בסופשבוע האחרון הייתה החתונה של הבת של מוטי רייף. התאומים של מוטי הם כמו אחים גדולים של הילדים שלי, אבל הילדים שלי לא היו בחתונה - אנה באמריקה מסקרת את המונדיאל, דויד בקורס פרמדיקים ולא יצא שבת מהצבא וללילי הייתה פעולה אחרונה בצופים. להיות בחתונה בלעדיהם זה היה כמו כאבי פאנטום. קשה לי להתרגל לכך שהם לא איתי, כי המשפחה היא משהו מוחשי: כמה אוכל אתה קונה, כמה כביסה יש בסל, כמה מיטות צריך לטלטל בבוקר. ופתאום להחזיק את המשפחה יותר כדבר מופשט, שיש לו פחות התממשויות במציאות בארוחות ערב, או מול הנטפליקס כשיושבים ביחד ובוחרים מה לראות – זה קשה לי.
"מצד שני, כמי שהייתה אמא מאוד נוכחת, וויתרה על תפקידים בכירים מאוד כדי להיות ההורה שנמצא בבית כשגיא בצילומים, עכשיו חוזר לי הרבה זמן לחיים וקשב לחיים שהיה מופנה אליהם. חזרה לי מוטיבציה לעשות דברים חשובים שלא קשורים רק לילדים שלי, אז יש עוד זווית לכאבי הפנטום האלה", היא אומרת ועיניה לפתע דומעות.
"אני אומרת לך כאבי פנטום, ופתאום מבקרת את עצמי תוך כדי ׳זה כאבי פנטום?' החברה הכי טובה שלי איבדה את הבן שלה לפני כמה שבועות, ואני אומרת לך, שלא פגשתי כאב כל כך חזק בחיים שלי. באמת. כאב ללא מרפא. ועם כל ׳הותר לפרסום׳, אני מצטמררת כשאני מבינה הרבה יותר מקרוב מה המשמעות של הדפיקה הזאת בדלת. אז חמסה, העיקר שהילדים בריאים, מגשימים את עצמם".
רודנר מעידה ש"התא המשפחתי שלנו מאוד מאורגן, חשוב לי שיישמר הקשר בין הילדים אז אני דואגת שתהיה לנו ארוחה משפחתית וחופשה משפחתית והם יודעים שאני נהנית להיות הרס"רית של המשפחה. אצלי לא מבריזים, חייבים להגיע, אבל זה מתגמל".
גיא הוא המבשל בבית.
"וואו, איך הוא מבשל, הכל טעים יותר מכפי שנראה, ואין כמעט יום שאין אוכל ביתי במקרר. בשישי או בשבת אנחנו מארחים".
איך שומרים על זוגיות כל כך הרבה שנים, ועוד באור הזרקורים?
צוחקת: "מאיימים כל דקה לפרק אותה", היא מדגישה שזה בהומור, וברצינות מוסיפה: "זה לא היה קל אבל לימדתי את גיא לדבר, וזה בעיני היה המפתח. אמא שלו, ציפי פינס, כל הזמן מעבירה לי מסר של 'עשית אחלה עבודה. כל הכבוד'. דבר נוסף, ההורים שלי הם פרק ב' שפירקו נישואים כדי להתחתן. בתודעה שלי אני לא מפחדת לפרק. אני מרגישה שיש המון זוגות שכלואים בתוך נישואים שהפחד לפרק אותם גדול יותר מהיכולת לדמיין לעצמם חיים טובים יותר. אני אף פעם לא פחדתי שאם גיא ואני ניפרד תיפער תהום, והיתרון בזה הוא שאת מצליחה לנהל את הקשר ברציונליות ולא מתוך פחד. ועמדנו במבחן, אנחנו שלושה עשורים ביחד, ואני כל הזמן הקפדתי שבתוך המרחב שלנו יישארו תחומי תוכן ועניין משותפים".
רותי רודנר וגיא פינס
(צילום: בועז אופנהיים)
כמו למשל, "ישראלים", עמוד החדשות שהקמתם ביחד.
"הדור הצעיר מתעדכן על המצב מעמודים באינסטגרם או סרטוני טיקטוק, ומוסלל לגזענות, לערבוב מוחלט בין עובדות לשקרים לקונספירציות. עמוד החדשות שלנו מעלה תוכן אמין שמאפשר להתבונן על מגוון הדעות בחברה. פרויקט התנדבותי שלנו, שהבאנו בשבילו כסף מהבית ומתורמים ומבחינתי זו גם חזרה צדדית שלי לתקשורת, אחרי שלקחתי מרחק מ'התעשייה'. המלחמה החזירה אותי לעסוק בתקשורת מהזווית של החדשות, גם דרך העמוד וגם כפאנליסטית מדי שישי בכאן 11".
ולא סתם, אלא פאנליסטית שחרצובות לשונה לא עושות הנחות, גם לא לנשיא טראמפ. ועדיין, עם כל הכבוד לשועי עולם, היא הראשונה להודות, שלב העשייה שלה לאורך השנים היה הבית, המשפחה, והקשר הזוגי שאותם היא מנהלת ביד רמה. "אני זו שמנהלת את הקשר שלי ושל גיא ואת המשפחה שלנו, כי אני אקטיביסטית, מה לעשות שאני לא איזה זורמת שנותנת לדברים לקרות, אלא מאמינה בחיים שבהם אתה חותר לשינוי ולשיפור".
את, המנהלת הבכירה, האקטיביסטית, ויתרת לפרקים על קריירה בזמן שבן הזוג שלך חורך את המסכים. איפה הפמיניזם?
"כשאנה נולדה עוד הייתי סמנ"כלית פיתוח בקשת והצלחתי להחזיק את המורכבות הזאת, וגם כשדויד נולד עוד הייתי ממש על המגרש של הבכירים, אבל פתאום הבנתי שאי אפשר, צריך שאחד ההורים ישנה את המשקלים בחיים ויהיה נוכח בבית. ולשמחתי, מאחר שהיה לי חלום לכתוב סדרה, התפטרתי מתפקידי כשכירה בכירה וחבשתי את כובע היוצרת".
אז היא כתבה את "נופלות על הרגליים" וכמעט מכרה אותה ל-CBS אחרי עבודת פיתוח קשוחה ופיילוט שהיה צפוי להתממש מול האמריקאים, אבל אז הגיעה הקורונה ועצרה גם את החלום שלה. רודנר כדרכה ניצלה את הטוויסט בעלילה כדי לצאת ממרתף הכתיבה המבודד, והקימה את "25 שעות ביממה", עולם תוכן של ניהול זמן שבתוכו היא עוסקת עד היום במחקר, ליווי של מטופלים והרצאות, וזה גם נושא הדוקטורט שלה.
ועד שתישא את התואר דוקטור, על שלט משרדה באיכילוב מופיע השם "גברת רותי רודנר", והיא מודה שעדיין לא התרגלה. לדלת המשרד דוחף ראש חייכני ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי של המרכז הרפואי איכילוב, ורודנר מציגה: "זה הבוס שלי".
"אף פעם לא פחדתי שאם גיא ואני ניפרד תיפער תהום, והיתרון בזה הוא שאת מצליחה לנהל את הקשר ברציונליות ולא מתוך פחד. ועמדנו במבחן, אנחנו שלושה עשורים ביחד"
ד"ר טנא הבין ב-7 באוקטובר, שמערך הנפש של בית החולים חייב להתרחב ולטפל בכלל האוכלוסייה שנמצאת בעיר, תושבים, מפונים, ניצולי הנובה, פצועי צה"ל וכמובן החטופים. באביב 2024 קיים ד"ר טנא כנס בין איכילוב לשדרות שיבטא את התפיסה שטיפול בנפש עובר בחיבורים שבין בית החולים והאקדמיה למערכי החוסן והמטפלים בקהילה. וכיוון שרודנר בתקופה הזו כבר בת בית בשדרות, אחרי התקופה הארוכה לצד התושבים שפונו לאילת, ביקש ממנה שתחבר את החוטים.
החוט הפך לחבל, כאשר טנא זוכה להכיר את הפסיכיאטר הניו יורקי פרופסור קרייג כץ, שניהל את השיקום של עובדי עיריית ניו יורק אחרי פיגועי 11 בספטמבר, "אדם מדהים, יהודי חם והומניסט גדול שהקים את תחום פסיכיאטריית האסונות בעולם, שמסתכלת על פגיעה נפשית המונית. וההחלטה שלנו ביחד איתו היא להקים גוף בינלאומי עם רגל בתל אביב ורגל בניו יורק, שיטפל במוכנות של קהילות ושל אנשי החירום והרווחה והחינוך בקהילות לטראומה נפשית המונית שיכולה לקרות פה מטרור ומלחמה, ואצלם מאסונות טבע ותהפוכות פוליטיות עולם שלם של אסונות".
לא מזמן חגגה רודנר יום הולדת 58 ולחבריה אמרה שהיא סוף סוף יכולה לברך גם את עצמה ולא רק להתפלל לחזרת החטופים, נושא שעסקה בו באדיקות וכאשר אחרון החטופים החיים חזר, כתבה שהרגישה כאילו התפרץ לה כלוב פרפרים מהלב. "כל עוד החטופים היו בעזה הרגשתי כאילו נעוצים בי המסמרים האלה שלא מאפשרים לך לא לקום ולא ללכת לישון".
וכשהם חזרו, רודנר החליטה שהיא הולכת לעשות משהו שלא עשתה מעולם, ונסעה לבדה ליפן. "אני חושבת שזה היה פשוט כי חזרו לי הכנפיים, העזתי פתאום להשתחרר. קראתי לזה חופשת שחרור".
