באחת הסצנות החזקות ביצירת המופת של סטיבן קינג, דני, בנו של ג'ק, נדרש לספר שאביו לימד אותו לקרוא באמצעותו. הוא פותח בעמוד שבו נקטע השיעור האחרון. ג'ק היה בינתיים למטורף רצחני, ולפיכך דני מלמד את עצמו לקרוא לבדו, בכוחותיו-הוא; נושא את עצמו אל הלשון כאילו כרע תחת משקלה של היתמות עצמה, ומיילד את המילים במאמץ וביזע.
קינג מתייחס בסצנה הזאת אל אחד המעמדים היסודיים בספרות הגותית: בן שאביו מועל בתפקידו ומפקיר אותו ללא מילים נאלץ לחנוך את עצמו ללשון, לתפוס בציצת ראשו ולמשות את עצמו מן האגן המטביע של הנטישה כברון מינכהאוזן בשעתו. כך, למשל, היצור שוויקטור פרנקנשטיין גירש ממעבדתו לנוכח סגסוגת איבריו התפורים שלא הפיקו מלפניו, כמשאלתו הנרקיסיסטית, את המתכת האצילה של יחידותו. בנדודיו, מוצא היצור מחסה בדיר חזירים, ומשקיף מתוכו אל בקתה מוארת שבין כתליה מתחולל הפלא שלעולם לא יהיה לו לטבע: בני אדם שניתנו להם שמות מדברים זה עם זה. לעד יהיה היצור מאהבה הנכזב של הלשון: הוא יערטל את מנגנוניה וימנה את עיוורונותיה ויפליל את שותפותה לעוול הראשון בתולדותיו של כל אדם – המשפחה; ועם כל אלה, לא תהיה לו תשוקה אחרת על פניה.
מי שזכו לבוא אל הלשון יכולים לנהוג בה רישול ילידי עייף; אבל מי שנטו את אוהלם על גבולה לעולם ידובבו את שומריה במנחותיהם המוגזמות ויעתרו לשביליה בדקדוקי מכחולם; הם ירקדו כי לא לומדו ללכת, ויהיו בעל כורחם לאמנים: כך היצור, הנעשה בשלב מסוים למספרו העיקרי של הרומן, ודני טוראנס המגלה בתוכו את הסגולה המייחדת אותו משאר בני האדם, "הניצוץ".
ואם כך, "הניצוץ" מגולל בין השאר את עלילת הולדתו של אמן. אלא שלמראית עין, לפחות, האמן במשפחת טוראנס הוא דווקא ג'ק, האב, שהוביל את משפחתו לבלות חורף במלון המבודד בכוונה להשלים, סוף-סוף, את כתיבתו של מחזה. "הניצוץ" מתחיל אפוא בנקודה שספרים רבים כל כך של אחד הסופרים הפוריים עלי אדמות פותחים בה: מחסום הכתיבה.
בממואר היפה שחיבר, "על הכתיבה", מציין קינג בפליאה חפה מטינה, שבין אלפי השאלות שהציגו בפניו מראייניו, לא הייתה ולו שאלה אחת על השפה (שנות ה-80, רק התחלתי לקרוא את קינג. גיליון ישן של מגזין ה'טיים' בחדר ההמתנה של רופא השיניים. במדור הספרים מופיעה סקירה קצרה על ספרו החדש של סטיבן קינג. המבקר מסכם: "השפה של קינג, כרגיל, פשוטה, מהירה ומרושלת"). ואם כך, הבה נחרוג מן המנהג, ונשאל את השאלה שלא נשאלה.
ג'ק טוראנס מבקש לכתוב את יצירתו, אבל רוחות הרפאים של המלון – ובעיקר זו של קודמו של ג'ק בתפקיד, שרצח את שתי בנותיו הקטנות ואת אשתו – קושרות עם השדים המשגשגים במרתפי נשמתו ומדיחות אותו אל השיגעון. זאת תמצית הקריאה המקובלת ברומן של קינג; ממנה גם מסתעפת הטרוניה השגורה והמנדנדת – בראש ובראשונה של המחבר עצמו — כלפי סרטו של סטנלי קובריק, על כך שהיה "קר" ולא נתן ביטוי לאופנים שבהם אימות המלון משקפות את עולמו הרדוף והמעורער של האב.
אבל רגע לפני שנעמיד עוד וריאציה של הפרשנות הממוסדת הזאת, נקשיב במידה של חשדנות לשורה שבפתחה: ג'ק טוראנס מבקש לכתוב את יצירתו. ונתעכב בה עוד רגע: ג'ק מתיישב בתוך השפה ומבקש לעשות בה כבשלו; את מלונה רדוף-הרוחות הוא מתכוון לשים לו לבית. עוד מימות יציר כפיו הבלתי-רצוי של פרנקנשטיין, שתשבץ רקמותיו המקובצות מן הגורן ומן היקב (או מוטב, מן הגרדום ומן הקבר) מעמת את מחברו עם לשון פרוצה ומשועטנזת, שלעולם לא תשוב מפזורותיה ותטביל אותו בשמו, שפתו של הרומן הגותי היא מלון רדוף: קבר-אחים של סימנים מתים, בור ניקוז בעיר גדולה אחרי הגשם. הלשון היא בית שאי-אפשר לחפות את קירותיו למודי-הזיכרונות בשכבת הטיח של הזהות; אמנם, זהו בית שאינו עשוי למגורים. פה ושם אנחנו מתפתים להאמין כי אנו דייריו, וכי רוחות הרפאים הן שטורדות את לילותינו בנקישת פסיעותיהן הנחפזות. אך כמו בסיפורו המטא-גותי של קורטאסר, נגזר עלינו לגלות שוב ושוב, שאנו המתים, אנו רוחות הרפאים המבעתות בשגרת קיומן המדומה את דרי הבית. האל-ביתי גלום בעצם הניסיון להסב את המלון לבית; לדמות את האפשרות לסגור את הדלת, לבשם את האוויר בריח גופך, למחות מן הסדין את הכתמים שהותירו בו זרים ולחקוק בכל קמט את חתימת שמך; לכתוב בתוך המלון את הדבר שלך, לכתוב בתוכו כל דבר שאינו מלמול מתיו הנאספים על לשונך גדודים-גדודים. המלון הוא לבדו כותב, הוא לבדו מכתיב. הסופר האוגד את הדפים בכריכה אחת וחותם עליה בשמו הוא לעולם פלגיאטור. שוב ושוב על פני יצירתו של קינג ("המחצית האפלה", "חלון סודי, גן סודי") תובעים יצירי חושך אלמוניים את עלבונם מן המחבר שאכף על יצירתם את שמו וגנב את תהילתם. פעם אחר פעם מתפרץ המלון אל הצגת-היחיד הדחוקה של הבעלות שהמחברים נערכים לבכורתה מול אחת המראות ופורע אותו בלשונותיו הסתומות: REDRUM. טקס הטיהור – יסוד כל חטא ואבי כל מפלצת – נעשה מיניה וביה לסיאנס.
סטיבן קינג
(צילום: GettyImages)
ואם כך, "הניצוץ" אינו מתאר תהליך יצירה שהסתאב; הוא חושף את הסיאוב הגלום בעצם ההתכוונות ליצור — את מרתף הבלהות הנולד מן המשאלה לחדר משלך. ג'ק טוראנס אינו אב שיצירי דמיונו טורפים את אבהותו; הוא יוצר שהפנטזיה הקטלנית מכולן — הפנטזיה של האבהות, שממנה נגזרת התשוקה להשית על המלון את קולו — מסלפת את יצירתו. לא יצריו האפלים של ג'ק מדיחים אותו אל האסון, אלא הכלכלה הבורגנית של הזהות; או בפשטות, החובה, שכבר למדנו מן ההיסטוריה שאין יצר אפל ממנה. בנקודה זאת, קינג אינו נופל בקיצוניותו מקפקא, שדמויותיו מתגלגלות במיני יצורים או זוכות למיני מיתות משונות על סף כניסתם אל הסדר המשפחתי והכלכלי: בפשטות, מי שנעשה לאב אינו יכול לכתוב. הכותב הוא מי שאיבד את דרכו במסדרונותיו הרוחשים של המלון, ושיגר אל טקס כלולותיו חתן-רפאים. כך, למשל, הדמויות הבלתי נשכחות ברומן מאוחר יותר של קינג, "זה": בני החבורה שהתבגרו מקיימים בדוחק פארודי-למחצה את המבנה הטפילי של הזה-ות, אבל האירוניה הנמשכת מן התהום – מנקודת מבטו של "זה" – מרחפת על כל פועלם והופכת אותם למתחזים נצחיים בחוגי המשפחה, העבודה והקהילה.
כך, ה"שיגעון" של ג'ק אינו אלא הצינוק חסר-החלונות של התביעה לנורמליות; הוא נכנס לתוך המלון כשהוא חמוש בלחש ההשבעה של הסדר, התובע ממנו להשבית את משחקן של הרוחות ולעבוד את שמו כדרך האבות. וכאן מתגלה אחד ההבדלים המכאיבים בעוצמתם בין הספר לבין גרסתו הקולנועית. ברומן זונח ג'ק את המחזה ופונה לכתוב מעין כרוניקה של המלון; אלא שיותר מכפי שהוא כותב את המלון, המלון כותב אותו; מרוקן אותו מאבזריו האחרונים של הבית וזן באלמוניותו מוכת-השִכחה את רוחותיו המורעבות. סרטו של קובריק נדרש לשאלת הכתיבה באופן אחר. בנקודה מסוימת נחרדת וונדי, אשתו של ג'ק, לגלות שבעלה מילא לאורך כל התקופה שבה "כתב" מאות עמודים באותו משפט: "All work and no play makes Jack a dull boy". כדי להבין איזה כוח מבקש ג'ק להדוף בכפיית-החזרה ההיסטרית שלו, המציגה בתִמצות גרוטסקי את המלנכוליה של החובה (עבודה ושיעמום, ללא משחק) יש להתחקות אחר מקורו של החיווי המטריד. מדובר במימרה מן המאה ה-17; אלא שברבות השנים נוסף לפתגם המשך, הנזכר בכתביהם של מחברים שונים: All play and no work makes Jack a mere toy.
כדרך שהמילה שדני רואה בחזונותיו, REDRUM, מתפענחת מול המראה (MURDER), יש לקרוא את פסוקו הבודד של ג'ק בכתב-ראי, מבעד לתשלילו: מי שביקש לדומם את לחשיהם של המתים בכוח הצו המשומם של התפקוד, נעשה בפועל לצעצוע מיטלטל בידיהם הבלתי-נראות. מי שנואש לדחוק את אורחיו המשלידים של המלון מפתח חדרו ולטהר את שמו משיחם הרקיד את אצבעותיו המקלידות לקצב מחולם והוליך בדפיו המתמלאים את חריקת עצמותיהם. בכישלונו לעשות לו שם קרא מי שהיה לפנים ג'ק טוראנס בשמותיהם של מתי כל החדרים. בכישלונו לכתוב ברצינות השמיע את צחוקה המתגלגל של הלשון, ובמקום לחבר את ספרו רשם את השלד הנסתר של כל הספרים כולם.
"הניצוץ", סטיבן קינג, תרגום: דן גיא, הוצאה לאור: מודן, 373 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.26
