אחרי לידה מקבלים פטל מתוק, אחרי הפלות תה חם עם סוכר. זכיתי לשתות פטל פעם אחת בחיים וארבע פעמים תה. בכל פעם הייתה סיבה אחרת לכוס החמה. מעוותת, פגומה. במהלך שלוש שנים קראו לתינוקות שלי בשמות שהורים לא יעלו על הדעת. רופאים דווקא כן. כדאי להתעכב על שפה ועל פעריה בכל מה שקשור להורות ולרפואה, אבל גם העיכוב, הסיבה והשפה לא ישנו דבר. החשבון אולי כן. ארבע פעמים קיבלתי תה אחרי ששכבתי על מיטה, נרדמתי וקמתי ריקה. ארבע פעמים הייתי אמא לתינוקות שלא נולדו. שלוש בנות, בן אחד ורק ילדה אחת חיה, ואני כנראה חיה בגללה.
לא נותר הרבה ממי שהייתי בגלגולי הקודמים. בהתחלה כבת של מישהו, אחר כך כבת זוג ופסיכולוגית ואז כאמא לא צעירה. לא נותר הרבה מהימים שעוד סמכתי על הגוף שלי. שהוא לא היה מקור לכאב ולרצח. שנשא אותי, עינג אותי, חלה לעיתים והבריא. שהיה ילדי ונהיה מעוגל ונשי. הגוף, כך למדתי, מתנהל בחופשיות מוחלטת. בחלקים המתחבאים, אלה שאינם ניתנים לקישוט, הוא אינו תואם את הרצונות. הוא עלול להיות אפל ובוגדני באותה המידה שהוא יפה ורך. ואין מה לעשות כדי לשפר. יש תוחלת לדברים. יש להם זמן מוגדר. הם צצים, מתייפים וקמלים. אין טעם לנסות לאחוז ביופי. וגם הטעיות רפואיות לא יצליחו תמיד להערים. שאיבות, הפריות, החזרות והריונות. במשחק בין הגוף לרפואה, הגוף שלי בן ה-40 ניצח בפעם הראשונה. אני הפסדתי.
החידלון מהדהד בתוך הבית. מצפה את הקירות בשכבה כבדה. פעם זה היה בית שמח, היום הוא מלא בכל מה שאיננו. בהתחלה חילחל לתוך מה שהייתי פעם, אחר כך כבר דרס. רוב הימים אני מתהלכת בעולם על רצפות משלי. לא חולקת שטחים עם איש. לא רעיונות, לא מחשבות ולא בדיחות. אני רצה ממיטה למיטה. בבית חולים, בקופת חולים ואז בבית. אבל כשיש צלצול בבית הספר של לב, אני כבר לא שוכבת. אני משאירה את האבל על כרית והולכת לאסוף אותה. היא לא רואה דמעות ולא שומעת עצב. אני עוטה את מה שצריך, משליכה את מה שלא, כדי שתהיה לה אמא. כי מגיעה לה אמא, ולי מגיע להיות אמא שלה. ויש רגעים שהכל ממש בסדר. הכל מספיק וטוב כמו שכבה של שוקולד על לחם. דקה ומתוקה. ניגוד מוחלט ללחם המר. אבל הדקוּת המתוקה הזאת מספקת. היא מחזיקה את כל הכריך אפילו שהיא מועטה. ולא צריך לנבור במר שבי ולא צריך לנעוץ ידיים בשכבה הרכה של הקמח. אפשר רק ליהנות מהביס מבלי לחשוב על כל המכלול. הביס הוא לב ותומר.
את תומר הכרתי במקרה. הייתי במסיבה של חבר רחוק מאוד. הוא הזמין אותי פעמים רבות כל כך, שבפעם ההיא כבר לא היה נעים לסרב. בבית שלו, בין צלילים של קווין וצלחות של בורקס כדי להניח לאלכוהול לרכוב על הבטן המלאה, הוא ניצב. נפגשנו ליד הבורקס גבינה. היו לו סיפורים מעולים על נסיעה בקו חמש עם יונה עטרי. על איך מצא את עצמו כילד סגן אלוף הארץ בפטאנק אחרי שכשל בכל תחום ספורט אפשרי ועל קזוארית, חיה עם נוצות בגודל של יען, שרדפה אחריו בגלל שהתקרב מדי כדי לצלם אותה. צחקנו מלא. אפילו לא שמנו לב שבצלחת הבורקס שלידנו נשארו רק פירורים. מצא חן בעיניי שמרגע שהתחלנו לדבר הוא לא הסתכל על אחרת.
דיברנו ודיברנו. עד שקווין התחלפו למאזי סטאר ואז לפינק פלויד. פינק פלויד זה תמיד רמז ללכת הביתה, אז יצאנו לרחוב.
לא לקח לי הרבה זמן להתאהב בו. תומר התאים לי אחרי שחיים שלמים פגשתי את כל מי שלא. הוא היה טוב לב ורך. אף פעם לא גער, נזף או הביט בביקורת. הוא חי בשלום איתי בדיוק כמו שהייתי. ימים שלמים הייתי קמה בביתו בחרדה. חושבת שאולי דמיינתי אותו. נרגעת כשרואה שהוא בתוך המיטה, נושם בתוך חלום, מטייל קצת לבדו ואז חוזר אליי בחיוך וריח פה של בוקר. מפגשים עם אנשים אהובים בחיים תמיד מדוברים במונחים של מזל. מניחים איזו אקראיות מסוימת. תומר הוא יותר מסתם מזל. לא הייתה מקריות באהבה שלנו. הייתה הצלה גדולה וכפולה מכל מה שאיים עליי ומכל מה שאיים עליו בחיים. אנשים, פחדים, חששות, עימותים ובריונות שלבושה בבגדים רגילים. תומר הרגיע את הכל, ובפעם הראשונה בחיים שלי לא הייתי צריכה להיעלם ליד מישהו. לא הייתי צריכה להיות כמוהו. הספקתי. איזו מחשבה מרגיעה. ואיזה לא-מזל היה לי.
הגוף, כך למדתי, מתנהל בחופשיות מוחלטת. בחלקים המתחבאים, אלה שאינם ניתנים לקישוט, הוא אינו תואם את הרצונות. הוא עלול להיות אפל ובוגדני באותה המידה שהוא יפה ורך
גרנו בדירה שכורה בתל-אביב שאותה לא רצינו לעזוב. תומר עבד בשיווק בחברת פרסום גדולה. הוא היה אחראי לכמה פרויקטים מוצלחים אבל מעוררי מחלוקת. אחד מהם, למשל, הציג סרטונים של יצחק רבין כאילו הוא חי היום. ראו את רבין הולך לסרט של טרנטינו ולוחץ לו את היד, נופש במלון הכי גבוה בדובאי, שומע שיר של נועה קירל ואוכל במסעדה החדשה שמבוססת רק על אבוקדו. הקמפיין כל כך עבד, שאנשים התחילו להאמין שרבין לא באמת מת. קצת כמו אלביס, או חוצנים, התחילו לצוץ ממנו סימני חיים אחרי הסרטונים. מישהו שנשבע שרבין איתו בנתב"ג. אישה שטענה שרבין עצר ועזר לה להחליף גלגל מפונצ'ר. רק אחרי כמה שבועות התברר לכולם שהקמפיין היה לחוג לקולנוע במכללה מוכרת, עם סלוגן ש"אמנם רבין כבר לא איתנו היום, אבל הסרט שלך רק מתחיל". בברנז'ה של עולם הפרסום אמרו שזה קמפיין מבריק. ברשתות הדעות נחלקו לשניים. חלק אמרו שזה עבר את הגבול. שמה פתאום משתמשים ברבין והנה תראו איך זה פתח את הפצע ככה שאנשים באמת חושבים שהוא כאן. אחרים אמרו שזה קמפיין מעולה. מישהו כתב שהוא עושה חשק ללמוד פרסום במקום קולנוע וצירף אימוג'י של סמיילי ליד. תומר שמח מהכל. גם מהטוב וגם מהפחות. אני אוהבת את זה אצלו. איזה זיק של חוכמה. טיפוס שטותי שהולך עד הסוף עם איזו בדיחה גם אם היא בקצוות. זה זיק שיוצא לו בדרך כלל בעבודה. קצת בחיים איתי. בסיפורים שקורים לו כל יום. תמיד קורה לו משהו שלא ייאמן. והכל נכון. והכל בגלל שהוא זה הוא.
את העבודה שלי אהבתי גם. אני פסיכולוגית בהוסטל לצעירים עם הפרעות נפשיות. אני טובה מאוד במה שאני עושה. אני יודעת את זה כי יש לי יכולת הזדהות גבוהה מאוד, אולי אפילו גבוהה מדי. אני מרגישה בגוף את העצב, את השמחה או כל רגש אחר של מי שמולי. זה מדביק אותי, לפעמים מטריד אותי, בפעמים מעטות גם משמח אותי. הכל תלוי במצב הרוח של המטופל.
כשאני כותבת סיכום פגישות אני קצת מתרחקת מהם. יש משהו בפעולה של כתיבה שהופך אנשים אמיתיים לדמות. ואז קל לי לשאת את עצמי מולם. עצובה או שמחה. רובם גם לא באמת מסוגלים להרגיש בחדות את האדם השני. יש איזה מיסוך, חוסר הבנה של מהו רגש באמת. אני אוהבת כל אחד ואחת מהמטופלים בהוסטל.
הם צעירים, בני 13 עד 25, אבודים, עם בעיות התבגרות לצד ההפרעות שלהם. הרוב מתמודדים עם סכיזופרניה ואו-סי-די. חלקם טוענים שהם בכלל לא חולים ושהם שם בטעות. אחרים לא מסוגלים בכלל לתקשר כעצמם עם אחרים. אבל כולם מיוחדים נורא. יש את לנה. היא באופן קבוע טוענת שהיא נדבקת לדברים. למקרר, לכיסא, לשולחן. במקרה כזה צריך לבוא אליה ולהושיט לה יד כמו לנסיכה. רק אז היא לוקחת אותה ומצליחה להשתחרר. כבר אחרי שנולדה, אמא של לנה שמה לב שמשהו לא רגיל עם הבת שלה. היא קיוותה שאיכשהו דברים יסתדרו עם הזמן, שלנה תצליח להדביק את המציאות עם מחשבות תואמות גיל. עם שפה, עם רגש. אבל בגיל ארבע לנה הייתה מעורבת בתאונה, וזה האיץ סופית את הסכיזופרניה. אחר כך היא בקושי הייתה מסוגלת לתפקד לבדה. היא לא באמת התבגרה. הייתה בוכה מכל דבר. פונה לכל אדם בשמו בצירוף התפקיד שלו בעולם ולא מרפה. לא מרפה בשיחות, לא מרפה בבכי, לא מרפה בלנסות לצאת מאיפה שהיא ולדבר כמו שהיא יודעת עם אחרים. כשהייתה בת עשר, אמא שלה לא הצליחה עוד לשאת את זה. היא רשמה אותה בצער - אבל גם בתחושה שאינה מוותרת על עצמה - למוסד לחולי נפש. לנה הצליחה בפעם הראשונה לסדר את המיטה, להתלבש בעצמה, להתקלח ולקחת צלחת ודברים מהמקרר. ככל שהזמן עבר, לנה הצליחה לעשות עוד פעולות. בגיל 17 היא הגיעה להוסטל. החליטה שהיא לובשת רק בגדים של רנואר, כי ראתה פרסומת עם נשים שרצתה להידמות להן. מאותו היום באמת זה מה שקרה. לנה לבשה רק רנואר. אמא שלה הייתה באה לקחת אותה בכל קיץ, חורף, אביב וסתיו לחנות. לנה הייתה לובשת ומספרת לכל מי ששאל או לא שאל. פעם עלתה לאוטובוס לתל-אביב ואמרה לנהג: לתל-אביב ואני לובשת רק רנואר.
אמא של לנה, יוליה, היא אישה יפה ומוחזקת. היופי שלה אולי לא חשוב כדי לתאר אותה, אבל כן רואים שהוא חשוב לה. היא רזה מאוד ומתלבשת בהידור שלא תמיד תואם את המשרד הקטן והמתפורר שלי. היא מאופרת מעט, צובעת שיער (כך אני מניחה) ונראה שהיא נלחמת בכל מה שקשור להתעייפות של הגוף. אין זִקנה שמתחילה להציץ מגופה. אין קמט, שערה לבנה, התעגלות גבית או בטן קצת בולטת כי מערכת העיכול כבר התעייפה. בהרבה מובנים יוליה נלחמת בגוף של עצמה כי אין לה שום דבר אחר שהיא יכולה להילחם בו. וזה קשור ללנה. והיא יודעת את זה. היא נזכרת ברגעים שהבינה שמשהו לא בסדר. לוויתור על בתה ולאשמה שהתלוותה אליו. היא בקושי מדברת על זה במפגשים. למרות שהיא רוצה. אנחנו נפגשות בשביל לנה, אני מזכירה לה בכל פעם שהיא מתחילה לבכות. היא מנגבת מהר את הדמעות, שלא יחלחלו לתמונת פניה המאופרת. אם תרצי אתן לך שם של פסיכולוגית מצוינת, אני אומרת לה. אבל יוליה לא רוצה. היא מודה בבעיות שלה רק אם זה על הדרך, לא במכוון ולא כי היא חייבת. פגישות טיפול מסודרות יאלצו אותה להתמודד עם האימהוּת שלה. עם הצורך שהיה לה לטפל בבתה באהבה ובחמלה, אבל באופן שלא יגזול ממנה את השנים הצעירות יותר של חייה, בלי להביא חורבן על גופה, כי לא הצליחה להפסיק לאכול מרוב לחץ. היא שמנה והזניחה כל כך, עד שלא הכירה את עצמה. כי לנה לא הפסיקה ללכת אחריה. ולא היה רגע שבו לא הייתה דאגה. החל בילדות, דרך התאונה וכלה במה יהיה אחר כך. איך לנה תסתדר בחייה אחרי שיוליה כבר לא תהיה. ויוליה חייבת להישאר, אז היא נלחמת באיבריה החשופים. היא משקיעה שעות וכסף, עושה כל מה שאפשר להארכת חייה החיצוניים כדי שתוכל לדאוג לבתה, גם אם זה מרחוק. זאת מחשבה בלתי נסבלת, אני אומרת לה כשהיא מספרת שהיא לפעמים הייתה רוצה כבר למות כדי לגמור עם זה. שהיא לא יכולה יותר לשאת את האימה שמעורר בה גורלה של לנה, לבד בעולם. בלי מישהו שיאהב אותה ויישא אותה בחייה, מישהו שיקבל אותה גם כשתלבש רק רנואר בכל עונה.
למרות שעזבתי את ההוסטל, יוצא לי לפעמים לחשוב על יוליה. על ההקרבה שלה. למסור את בתה בניגוד לכל דחף אימהי. לקוות שהיא תמצא עתיד כלשהו בעולם שאין בו עתיד בשבילה. חוסר עצמאות, כדורים ותרופות. עבודה שלא חלמה עליה כי מי בכלל יודע לחלום בתוך הפרעה של הנשמה. הווה של מקומות מטפלים. עובדות סוציאליות, מדריכים. אנשים מתחלפים בחייה כי מבחינתם הם עוזבים עבודה. ואין איזה מקצוע שהיא תבריק בו למרות שהיא מבריקה, שהיא אחרת ואישיות כזאת צבעונית. ובאמת שלא פוגשים כזאת בכלל בחיים, אבל מה זה עוזר לה אם כל השאר רק קוראים לה חולה או מופרעת, אחת שאם ייוולד לה משהו, זה רק מרשמים חדשים. רק כדורים ותקווה שלה שהמצב לא יידרדר, כי הוא לא יהיה יותר טוב אף פעם. יוליה יודעת שהיא צריכה לנסות לקחת חלק בחייה ולהישאר כמה שאפשר, גם אם בסוף הגוף בוגד. הגוף שלה שמבוגר יותר מבתה. וזה יכול להיות סרטן, תאונה או כל דבר אחר. בסוף הגוף שלה ייכשל. ויש צער גדול בדבר, אבל זה פסיק באנושות שכמעט איש לא ייתן עליו את הדעת. לנה תישאר לה בעולם. הבת היחידה של אמא שלה. והיא לא תתאבל על לכתה כי היא לא יודעת להרגיש את האבל והצער שיש בקדושת הקשר שבין אמא לילדה. לנה לא מבינה באמת מה זה אומר כשיש לך אמא.
אמא. זאת שאומרים את שמה ברגעי הפחד הגדול, כשמקווים, כשמאוכזבים. רגע לפני שהכל נגמר. כשמתים בלב ואין מי שייקח אותך הביתה. אני זאת שבשמה מקפלת את החמלה האנושית, את האלטרואיזם. זאת שאין לה שם פרטי אלא רק תואר. וזאת שהרגה בבטנה את אלה שרצו לקבל מאותה חמלה.
אני לא הבנתי מה זה אומר להיות אמא. אי-אפשר להבין. ילד גדל בתוכך ומאותו הרגע את אמא. גם אם הוא נולד וגם אם הוא מת בתוכך או מת בגללך. ואם הוא נולד, הוא כבר לא מי שהיה בתוכך. והוא יהיה אחר בגיל תשעה חודשים, כשהוא רואה שיש עוד עולם חוץ מאמא. ואחר כך כשהוא הולך ואז מדבר. וכל הזמן צריך לדעת מתי להניח, להרפות, ומתי לעטוף ולחבק. זה משתנה מהר מדי. ואסור לאחוז במה שהיה קודם כדי לא לגדוע את מה שרוצה לצמוח. לב צמחה מהר. וראיתי שלפעמים אני נוהגת בה כתינוקת גם כילדה. אוחזת בה בתנוחת ערסול, מקרבת את פניה אליי להרחה, והיא אומרת, אני לא קטנה, ורוצה להשתחרר. היא הולכת ממני ואני יודעת שעכשיו היא עוד תחזור, אבל זהו. מה שנגמר עכשיו ימות איתה לנצח. לא יהיה עוד ילד שיראה לי איך אפשר לאהוב ככה בפרקי רגעים. שיבקש את חסד הגוף שלי. הציצי, ההתכרבלות, החיבוק הצמוד לרחם.
ארבע פעמים קיבלתי תה אחרי ששכבתי על מיטה, נרדמתי וקמתי ריקה. ארבע פעמים הייתי אמא לתינוקות שלא נולדו. שלוש בנות, בן אחד ורק ילדה אחת חיה, ואני כנראה חיה בגללה
במיטה אני קרובה לרחם. המטרה העיקרית שלי ביום היא ללכת למיטה. לנוח, לישון, לשכב. אני עייפה עוד לפני שיש ממה. אני רוצה לשים את הראש ולהרהר. אני חושבת על כעסים. כאלה שלא קשורים לתינוקות ולהפלות. על ריבי משפחה. על אימהוּת. אני משתדלת לא לבכות, כי לבכי יש תוצאות. הוא מנכיח את מה שאני מנסה להסתיר מפני בתי. את הבכי שלי רואים לשעות ארוכות. האף אדום מדי, העיניים לחות, הכל צף למי שבכלל מעז להסתכל לי בעיניים. אבל הבת שלי תמיד מסתכלת לי שם. יש לנו אותן עיניים והיא נוגעת בצורה שלהן ביד שלה. וכמה נעים שהיא נוגעת. הרבה מחלות היו לי השנה. כולן קטנות מאוד אבל בכולן נאחזתי היטב. הן יצילו אותי מהצורך לקום, להתנהג בצורה בריאה. הן האישור שלי לשכב ככה. כמעט בלי לזוז. לא להתקיים. כאב גרון, נזלת, כאבי בטן, מכה יבשה. הכל ישבית אותי לימים. אבל רק למענה אני עוד קמה מהמיטה. אני לא רוצה שהיא תדע דבר על קלון הגוף, על כישלונו. על כמה שאיכזב אותי. הגוף שבו אני ממשיכה להתקיים. לראות אותו כל בוקר. להציץ במראה בזמן שאני מתקלחת. אני כבר לא מכירה אותו. לא את החזה הגדול מדי, לא את השומן בבטן. לא את ההשלכות של נטילת ההורמונים, שגרמו לי להשמין לחודשים ואז שוב הצלחתי לרזות. הכל נראה אחרת. גם הגוף עייף. אבל את הבגידה בו הוא מסתיר תחת עור. את המקום שממנו כשלתי אני לא רואה בכל יום. אני לוקחת אותו איתי לכל מקום שאני הולכת ושונאת אותו. שונאת שהוא קיים. שונאת שלא הצליח להבריא בתוכו כשלים. שלא ברא לי תינוקת בריאה. תינוק בריא. שוויתר לעצמו ככה. שנאלץ לשכב בדממה בזמן שהוצאו מתוכו ילדים. מתי שוב יכשיל אותי גופי? מתי שוב יתרחש עימות בין מה שרציתי למה שהוא מסוגל?
את הבת שלי לא אלמד על הבושה ועל היריבות הזאת. היא אוהבת את הגוף היפה והקטן שלה. את הרגליים המושלמות והדקות. הגבעוליות, העור הרך כל כך. כמה היא יפה. וכמה היא משמחת אותי. רק כשהיא יוצאת מהבית אני מרשה לעצמי להיחרב. לשנוא כל כך, לראות את כיעורי. להתחבא בתוך המיטה. לחכות שעוד יום ייגמר. יבוא מחר. אולי מחר אצליח לאהוב את היום. אולי מחר אקום עם רצון ללכת, לעשות, לנכוח. מחר. מחר יהיה היום שלי.
יערה יעקב היא סופרת ועורכת מוסף "7 לילות". ספרה הראשון, "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" יצא לפני כשנתיים. היא אמא ליולי בת התשע "ושל עוד ארבעה זיכרונות כואבים שלא ירפו לעולם".
