סופרים שכותבים על סופרים, לא נמאס להם. לכאורה זהו הנושא הצר ביותר שאפשר לדמיין, עולם קטן, מספר הולך ומצטמצם של קוראים שיוכלו לזהות את הרמיזות וההקשרים התרבותיים וההיסטוריים. ובכל זאת לא נמאס להם, דור אחרי דור: מ"המלט" עם השחקנים הנודדים שדיברו על תפקידו של התיאטרון, דרך פרוסט עם גיבור שבעת הכרכים שלו, שכל מאמצו נתון לכתיבת הרומן שלא נכתב, ועד לרומן השביעי, המשוכלל והמהנה, מאת מתן חרמוני, שנמנה עם קהילת הסופרים-האינטלקטואלים (אמיר חרש, עילי ראונר ודרור בורשטיין, שהם מהשמות הבולטים כרגע). הם משלבים כתיבה יצירתית יחד עם מחקר והגות, ומעניקים בדרך כלל ליצירתם עומק יוצא דופן ומרחב פרשני רחב ידיים.
חרמוני הוא חוקר ספרות יידיש, שמתעניין בקולות השוליים של תולדות הספרות העברית. הגיבור של "פלטיאל ז"ל", ערן ויטברג, מתיישב לכתוב ומרגיש שמקצב של סופר אחר משתלט על אצבעותיו. הוא מרגיש שבאה איזו ישות חיצונית, ומרקידה את האצבעות שלו על המקלדת. כמו העורב שהגיע אל אדגר אלן פו, כמו הצרצר שהגיע אל ביאליק, ואולי זה בכלל אבא שלו, אבל הוא מרגיש בתוכו קצב וסגנון כתיבה של סופר אחר, שמת. ויטנברג הוא פרופסור לספרות, שכתב בעבר רומן אירוטי שהביא לו יותר מבוכה מתהילה. הוא קיבל בשנות התשעים כתב יד גולמי מפלטיאל ז"ק, קצין מילואים כושל, על אודות סופר תל-אביבי שבדירתו מתארחת רוח רפאים של איש תיאטרון יידי, שטבע בנהר בתחילת המאה הקודמת. אחרי מות פלטיאל, כתב היד המתין במגירתו, עד ששנת שבתון נוחה סיפקה לערן את התירוץ לעבד אותו לרומן שלם: "אוריאל אקוסטא". הוא יוצא תחת שמו בלבד, ומזכה אותו בתהילה שערן מעולם לא הכיר. שָׁנים לאחר-מכן מגיע בנו של פלטיאל לישראל, מתקרב לערן מתוך הערכה תמימה ומגלה בהדרגה, בלי שיצליח להוכיח דבר, את מה שנעשה לאביו.
היעדר האב, כשמדובר בחרמוני, הוא תשתית שעל בסיסה עלילות נטוות לא רק עובדה ביוגרפית שהוא משאיל לגיבוריו. חרמוני עצמו התייתם מאב בהיותו פעוט, כמו הגיבור של "היברו פבלישינג קומפני" (2011), ספר הביכורים שלו, שאיבד את אביו בדיוק באותו גיל שנתיים, וכך גם המספר של "קִרְבַת דם" (2017), שהתייתם מאביו באותה הדרך, תאונת דרכים. ב"פלטיאל ז"ל" ההיעדר עובר גלגול נוסף: הפעם האב נעדר מרגע הופעתו. פלטיאל מת כמעט מיד, לאחר שהוא מוסר לערן את כתב היד. בנו גדל בצילו של חסך שהוא אפילו לא ידע להגדיר במדויק, עד שהוא מגלה שגם המעט שנשאר מאביו, מילים שכתב, נגזל ממנו. היעדר האב אצל חרמוני הוא לא רק אֵבֶל אישי ששב ומתגלה כזיכרון טראומטי, אלא תנאי מבני שמאפשר את הגזל הספרותי, שעל אודותיו הוא כותב שוב ושוב. כשאין אב יש רק מורשת פתוחה, נטולת שומרי סף, שכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת ממנה מה שירצה ולקרוא לזה בשמו.
חרמוני מדגים באופן כמעט תאורטי לא את סיפור התגבשותו של האמן, אלא את סיפור התגבשות הזיוף שלו. ויטנברג לא לומד איך לכתוב, אלא איך לגזול. יש כאן מטא-פרוזה, כלומר: פרוזה שמודעת לעצמה כטקסט ספרותי, ומגלה את המודעות הזו בתוך העלילה עצמה. שכן הרומן "אוריאל אקוסטא", שערן כותב, מוצג לנו כטקסט בתוך טקסט, ומודגש לנו שהוא תוצר של מעשה עיבוד וגניבה ולא יצירה מקורית, אם יש דבר כזה בכלל. יש בו גם מהלך קרוב מאוד לאוטו-פיקשן, אבל הפוך בכיוונו: לא חרמוני כותב על עצמו בגוף ראשון תחת שמו, אלא משתמש ברומאנים האמיתיים שלו, והופך אותם בתוך הבדיון לחומר גנוב של דמות אחרת. חרמוני חוזר על אותו התרגיל, שבו הוא לוקח דמויות ופרטים מתוך אחד הרומאנים האמיתיים שלו, ומטמיע אותם בתוך העלילה של הרומן הבא שלו, כאילו הם היצירה הבדויה שדמות אחת גונבת מדמות אחרת. מה שהדמויות הבדויות גונבות זו מזו בתוך הספרים הוא בפועל חומר אמיתי מהקריירה של חרמוני.
זהו רומן גברי מובהק, בעיקר באמונה הבלתי מעורערת שמניעה את גיבוריו. איש ברומן הזה לא כותב כי הוא מחויב לאמירה או רוצה ליצור. הם כותבים כדי לנצח מישהו: יריב, אב, מת. הספרות עבורם היא לא חוויה, היא הון סימבולי, מטבע שאפשר לפדות בכבוד, בהערכה חברתית, בתחושת עליונות שקטה על פני מי שלא הצליח. איש מהם (לא ערן, לא פלטיאל ולא הרוח נחום קצנלנבוגן) נראה נהנה מהכתיבה כשלעצמה. הם משתמשים בה, מנצלים וגונבים אותה, אבל לא נמצאים איתה. זהו הדיוקן שחרמוני מציע לנו של סוג מסוים, מוכר מדי, של גבר ישראלי משכיל.
עטיפת הספר "פלטיאל ז״ל", מאת מתן חרמוני
(באדיבות הוצאת אפרסמון)
ברומן "קנאת סופרות" למאיה ערד, כשהנשים כותבות מתוך תחרות, פגיעות ורצון להצליח. הכתיבה נשארת מרחב מחייה פנימי ולא רק כלי שמופעל כלפי חוץ. אצל חרמוני הכתיבה מופנית כלפי מישהו אחר: לקחת ממנו, לעקוף אותו, להשאירו מאחור. מה שמרשים במיוחד אצל חרמוני, ואולי מבקרים אחרים נטו להחמיץ, הוא שהעומס האינטלקטואלי לא בא אצל חרמוני על חשבון ההנעה הרגשית. חרמוני לא צריך להסביר לנו למה ערן מתעלם מהאשמה, כי הוא בנה בסבלנות את המנגנון הפסיכולוגי שמאפשר לו את זה. הידענות לא מכסה על הנפש, אלא היא כלי שדרכו היא נחשפת.
נדמה שעבור חרמוני, כתיבה על סופר אחר היא הדרך היחידה לכתוב על עצמך בלי להודות בכך. הדרך להישאב אל הפלנטה של הספרות ולקלוט את האנרגיה שלה, לפרוק חרדה מפני כישלון והשלמה עם האבסורד שבכל זה. כשאתה כותב על גזל ספרותי, אתה מתוודה ומתגונן בה בעת, מראה שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה וגם זוכה בכפרה מראש.
"פלטיאל ז"ל", מתן חרמוני, הוצאת אפרסמון, 216 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.26
