הידרדרות בריאותית של כוכבי ספורט מעוררת התרגשות מיוחדת לא רק משום היותם סלבריטאים, אלא גם בגלל הדימוי שלהם כמי שדוחקים לקצה את היכולת האנושית. מיקי ברקוביץ' נולד שנים ספורות לאחר המדינה ורגעי השיא שלו הם גם חלק מהשיאים שלה, ולכן השמועות בדבר מצבו חרגו מהטקס המוכר של רכילות על אודות אדם מפורסם ואפילו גיבור ילדות: עבור רבים ורבות, מיקי ברקוביץ' הוא הרבה יותר מזה.
תיאור נוגע ללב לצד שאלות פתוחות. "הסוד של מיקי"
תיאור נוגע ללב לצד שאלות פתוחות. "הסוד של מיקי"
תיאור נוגע ללב לצד שאלות פתוחות. "הסוד של מיקי"
למרות שהדברים לא נאמרים במפורש בסרט של ניב רסקין, "הסוד של מיקי" ששודר אמש (שני) בקשת, נדמה כי האמור לעיל הוא אחת הסיבות שמחלת הדמנציה של ברקוביץ' הפכה להיות "הסוד". לצד הקושי הטבעי של המשפחה הקרובה להתמודד עם האסון שנחת על מי שהיה ללא ספק מרכז העצבים של הבית, ניכר הרצון לשמור ככל הניתן על ברקוביץ' בזיכרון הציבורי כמי שמייצג חיוניות, כריזמה וכמובן ווינריות. להבין שהוא לא יזכה לשמור על התכונות הללו עד יומו האחרון פירושו להודות שהביוגרפיה המפוארת שלו תסתיים בנימה טרגית.
ובזמן ש"הסוד של מיקי" מתאר באופן נוגע ללב את הפער הצובט בין האיקוניות של ברקוביץ' לחוויה האיומה שעוברת עליו ועל משפחתו, הוא לא נוגע בהיבטים מסקרנים סביב ההחלטה להיחשף: האם הוא שקל לעשות זאת בעצמו כשעוד היה יכול; מדוע הוחלט שעכשיו זה העיתוי הנכון; וההתלבטויות הכרוכות במסירת מידע אינטימי על אדם (כולל תיעוד שלו) שלא מסוגל לתת את הסכמתו. הדיון הזה התקיים, למשל, במקרה של ח"כ בני גנץ ורעייתו רויטל ב"עובדה", בגלל היותו של גנץ דמות פוליטית במשבר עמוק. ברקוביץ', לעומת זאת, הוא שריד אחרון לעידן שבו ניתן היה להגיע למעמד של קונצנזוס ואף להישאר כזה 50 שנה, כך שאין שום חשש למראית עין. דווקא בגלל זה יש עניין בסוגיות של תזמון ואתיקה.
בכלליות, רסקין לא מוכיח בסרט שהוא ניחן ביכולת לקחת את הכותרת העסיסית שהופקדה אצלו ולהפוך אותה למסמך שהיא הייתה יכולה להיות, למשל בידיים של בן שני או ציון נאנוס. ניכר שהוא מחובר בנימי נפשו הן למיתולוגיה של ברקוביץ' והן לנושא הדעיכה העצובה של אנשים שנראו לו גדולים מהחיים (כמו אבא שלו), אבל בשני האגפים הפוטנציאל לא מוצה. לקראת הסוף, למשל, רומזת רעייתו המסורה של ברקוביץ', שלי, לכך שהיא מייחלת לסיום מסוג מאוד מטלטל, ולא נשאלת אילו מחשבות עוברות במוחה.
במקום, הסרט נגמר בקריינות סמי-דרמטית של רסקין לגרסה מתורגמת של השיר "בדרכי שלי" ומונטאז' מחייו של ברקוביץ'. אלא שכאן בדיוק טמון כל מה שנורא במחלה הארורה הזאת: היא לקחה אפילו ממיקי ברקוביץ' את הכוח להחליט מהי הדרך שלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.26