לא ברור מה מקדים את מה אצל מתן חלק: החיים עצמם או הכתיבה שלהם כסצנה שמאפשרת לעכל אותם, איכשהו. הפעם זה פגש אותו במעבר דירה מבסיס האם, באר-שבע, לרמת-גן. ״סגרנו כבר דירה וכמה ימים לפני המעבר הודיעו לנו שהיא תהיה מוכנה רק בעוד ארבעה חודשים״, הוא מספר, ״הבחור שהתקשר אליי ואמר לי שהדירה לא מוכנה התחיל במשפט הכי מפחיד בעולם: ׳תקשיב מה נעשה׳. הוא אמר לי שיש לו דירה זמנית בשבילי. הגעתי לדירה והיו שם שב״חים שגרו שם, מלא זבל, על הרצפה היה תחת מסיליקון״.
סליחה?
כן, תחת מסיליקון. חור תחת מסיליקון. היה שם שב״ח שהסתכל על התחת במבט של ׳למה הוא לא גם מכין לי לאכול׳. אז הוצאתי את כולם מהדירה, אשתי ואני פינינו 20 שקיות זבל, הפכתי את הדירה הזאת למחסן וחזרתי לבית של ההורים שלה עם הזנב מקופל בין הרגליים. התחלנו לחפש פה דירות עד שמצאנו״.
חתיכת סצנה.
״כן, ׳היזם שזיהם אותי׳״.
פעם ראשונה שאתה עובר למרכז?
״שנייה. בפעם הראשונה עבדתי במשרד פרסום קטן, הייתי עולה כל יום בשש בבוקר לרכבת וחוזר בתשע בערב לבאר-שבע, לא היו לי חיים. אני הבן אדם הראשון שעבר לתל-אביב וגר בגבעתיים, בדרך השלום. סבלתי מכל שנייה, הייתי קם בבוקר ומוצא בדירה ארבעה ג׳וקים מתים, אז הייתי מרים אותם עם כף וזורק אותם מהחלון על גג של חנות של אוכל מוכן שבה הייתי קונה אוכל לשישי שבת״.
בגלל זה חזרת לבאר-שבע?
״לא. שנה לפני שעברתי בפעם הראשונה למרכז הכרתי את ליאור. היא הייתה בת הזוג שלי, נפרדנו, עברתי לדירה הזו והתפרצה לי כאן הפוסט-טראומה. כבר אובחנתי אבל לא רציתי להתמודד עם זה וכשהגעתי לעיר לא היה לי לאן להדחיק את זה. לא היו לי לא חברים ולא משפחה, הייתי כל יום יוצא לעבוד וחוזר לחדר עם ג'וקים. הבנתי שיש לי בעיה. וכשחזרתי לליאור, שהיא באמת המלאך שלי, היא אמרה לי, ׳אם אתה לא מטפל בפוסט-טראומה שלך שנינו בבעיה׳. זה היה או לטפל בעצמי או לאבד אותה, והעדפתי לחזור הביתה ולהתמודד עם הדבר הזה. זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי״.
זוהי שנת הפריצה של מתן חלק, מהכותבים המושחזים בישראל. מה שהתחיל עם טקסטים מפרופיל אנונימי בטוויטר המשיך לכתיבת מערכונים ב'ארץ נהדרת' ולפרסום רב-המכר 'אנשים שפגשתי בדמיון'. עכשיו יש גם 'אנשים שפגשתי', סדרה קומית שתשודר החל מ-21.9 בימי שני ב'כאן 11' וכאן BOX. הסדרה מגוללת את סיפור התבגרותו בבאר-שבע על שלל דמויותיה, והכל במשלב השפה הגבוה-נמוך שמזוהה עם דור הכותבים החדש שצמח במרשתת. חלק מדבר וכותב באותה רצינות על כדורגל, ג׳וקים וטראומה. הדמויות שלו יודעות להיות עלובות ומרהיבות גם יחד, כמו החיים עצמם. "מצאתי דרך להתמודד עם העליבות של החיים. יכולתי לבכות ולהגיד וואלה, גדלתי בשכונות קשות מאוד, הייתי צריך לדלג קומה ראשונה, כמו בדירה להשכיר, כי בדלת אחת גר נרקומן, בדלת שנייה גרות זונות, וגרתי הכי למעלה. זאת אומרת הייתי במקום הכי גבוה והכי נמוך בו-זמנית. אז יכולתי לבכות על זה ויכולתי לבכות על דוד שלי זכרו לברכה שהיה נרקומן. יום אחד הבאתי לו אוכל מסבתא שלי והוא הוציא לי את היד מהחלון עם מזרק ביד. הייתי בן שמונה, ואמרתי לסבתא שלי ׳למה דוד חולה?׳ אז היא שאלה 'למה חולה?' אמרתי לה, ׳הוא קיבל זריקה ביד׳ וסבא שלי הלך לצעוק עליו. הייתי יכול לבכות, אבל העדפתי להתמודד עם זה בצורה של צחוק. הומור זה שליטה".
צילום: איליה מלניקוב
כמה בסביבה שלך בבאר-שבע יידעו להתמודד עם סדרה כזאת ולא ירגישו שזה על חשבונם?
״אני לא יכול להתנשא על המקום שממנו באתי כי אני חלק ממנו, ואני חלק מהסדרה, חלק מהסיפור. אלה דברים שאני חוויתי, אני לא יושב בצד ומסתכל ואומר, ׳האנשים האלה הם ככה׳. האנשים האלה זה המשפחה שלי, זה החברים הכי קרובים שלי, זה חברי הנפש שלי״.
ב-2010 כחובש צבאי חלק נכח בתאונה בין רכבת למיניבוס, והגיע לזירה עם שבעה הרוגים ופצועים קשה. ״שנה אחר כך אובחנתי לראשונה עם פוסט-טראומה, השתחררתי מהצבא ושכחתי מזה״.
מה זה ׳שכחת מזה׳?
״לא התמודדתי עם זה. המקצוע שלי היה חובש קרבי, עשו איתי טעות וקראו לי ב׳צוק איתן׳ ליחידה לוחמת למרות הפוסט-טראומה. אחרי כמה לילות בעזה יצאנו לפנות פצוע, הדלקתי את הטלפון וראיתי 200 הודעות של ׳משתתף בצערך׳. אחד החברים הטובים שלי נהרג, מקס שטיינברג ז"ל. אחרי שהוא נהרג ננעלתי בממ"ד בבית של ההורים במשך ארבע שנים. פתאום היה לי תירוץ להיות לא בסדר, להיות עצוב. לא בכיתי רק עליו, בכיתי גם על עצמי. ברגע שמקס נהרג הבנתי שיש לי בעיה, אבל העדפתי להמשיך ולסחוב עוד ועוד עד שזה התפרץ לי ב-2019 לרמה שכבר לא יכולתי להירדם בלילה ולא יכולתי לקום בבוקר, כבר הייתי גמור״.
קיבלת את זה כחלק ממך?
״הרבה שנים רציתי לחזור אחורה. להגיד זה לא הבן אדם שאני וזה לא קשור אליי ואני רוצה לחזור להיות מה שהייתי. הרי שנינו יכולים לחוות את אותו אירוע בדיוק אבל נחווה דברים אחרים לגמרי, וזה מה שדפק אותי - שהיו איתי שם עוד אנשים שלא קיבלו את זה, שראו את המראות שראיתי והריחו את הריחות שהרחתי. אבל למדתי לקבל את עצמי, להשלים עם הפגם הזה. זה לא הדבר הכי נוח בלשון המעטה. יש תקופות ארוכות שאני סובל מזה. האם אפשר לחיות עם זה? אני רוצה להאמין שכן. זו מלחמה שאתה צריך להילחם בה כל הזמן, ובשנייה שאתה שוכח שיש לך פוסט-טראומה כי קצת טוב לך, כי אתה עובד, כי אתה יוצא מהבית, כי חברים, זה נותן לך פצצה לפנים״.
"דוד שלי זכרו לברכה היה נרקומן. יום אחד הבאתי לו אוכל מסבתא שלי והוא הוציא את היד מהחלון עם מזרק ביד. הייתי בן שמונה, ואמרתי לסבתא שלי ׳למה דוד חולה?׳ אז היא שאלה 'למה חולה?' אמרתי לה, ׳הוא קיבל זריקה ביד׳ וסבא שלי הלך לצעוק עליו. הייתי יכול לבכות, אבל העדפתי להתמודד עם זה בצורה של צחוק. הומור זה שליטה"
חלק לא צריך לתת דוגמה. היא מרימה ראש בבית הקפה שבו אנחנו יושבים. ברגע אחד הוא מתכווץ. מביט לצדדים. צובט לעצמו את היד. ׳סליחה׳ הוא אומר, ׳יש פה הרבה אנשים׳. בתוך כמה נשימות זה מסתדר, עד לפעם הבאה. גם זה עונה על השאלה מה אנחנו לא מבינים על פוסט-טראומה. ״אנשים מדמיינים פיפי במיטה וצרחות בלילה וזה עושה עוול להמון פוסט-טראומטיים. זה כן תסמינים שקיימים, אבל אתה מתמודד עם עוד כל כך הרבה תסמינים קשים שמשפיעים על החיים. זה אירוע שפוגש את האדם שאתה עד לאותה נקודה. וכשזה קורה בצבא ואתה ילד בן 19 אתה עוד לא מספיק מכיר את עצמך ולא יודע על איזה נקודות זה לוחץ״.
איפה זה פגש אותך?
״המקום השקט שלי בחיים היה סבתא שלי העיראקית ז״ל משכונה א' בבאר-שבע, שבכל פעם שהייתה לי בעיה הייתי הולך אליה, יושב אצלה על השיש במטבח, גם בגיל שכבר קשה לשבת על השיש. והיא הייתה מדליקה סיגריה והכל היה אפר של סיגריות. והיה בה משהו שהרגיע אותי, היא תמיד הייתה אומרת לי את הדבר הנכון. ובסוף האירוע שקרה לי ראיתי מישהי מעשנת, וביקשתי ממנה סיגריה למרות שלא עישנתי, כי משהו בי רצה שהריח של הסיגריה יחזיר אותי רגע לסבתא שלי, למקום הבטוח. הבעיה היא שהיום כשאני מריח ריח של סיגריות זה מחזיר אותי לאירוע. ואני יכול עכשיו לא לצאת מהבית שלושה ימים, גם היום. כולנו די פוסט-טראומטיים משלוש השנים האיומות שעברנו, אז לאנשים יש יותר הכלה לזה. אני רק מקווה שייתנו לחבר'ה האלה שנפצעו עכשיו מעטפת יותר טובה. כי זה משפיל לעמוד מול רופא שמוציא לך את הארנק שלו ואומר ׳בוא קח כסף׳ כשהוא קורא את הפרוטוקול של מה שעברתי, מרוב שנעלבתי פשוט יצאתי מהדלת״.
לא האמינו לך.
״נכון. והבסיס הוא להגיד אנחנו מאמינים לכם, אנחנו כאן ובוא נראה מה אפשר לעשות. אני לא הרגשתי שהיו שם בשבילי. לא הייתי יכול להיאבק אם לא היו לי בחיי שלוש נשים חזקות כאלה כמו סבתא שלי, אמא שלי ואשתי. לא הייתי מצליח לעשות את זה לבד בשום צורה״.
והיום?
״הולך לפסיכולוג ומנסה לחיות. יש קצת פייק בלנסות לחיות ככה, לא? יהודים״.
"אנשים מדמיינים פיפי במיטה וצרחות בלילה וזה עושה עוול להמון פוסט-טראומטיים. זה משפיל לעמוד מול רופא שמוציא לך את הארנק שלו ואומר ׳בוא קח כסף׳ כשהוא קורא את הפרוטוקול של מה שעברתי, מרוב שנעלבתי פשוט יצאתי מהדלת. הבסיס הוא להגיד אנחנו מאמינים לכם, אנחנו כאן ובוא נראה מה אפשר לעשות"
הכל השתנה, איך לא, בקורונה. עד אז הוא עבד במשרד פרסום וחי על קו הרכבת של תל-אביב-באר-שבע. ״פתאום אחרי שאמרו לי בעבודה ש׳אנחנו משפחה׳ שלחו אותי הביתה עוד לפני שהסיני סיים את העטלף. אז התחלתי לכתוב בחשבון פייק בטוויטר דברים מרושעים על אנשים, כתבתי לפוליטיקאים, ספורטאים ועיתונאים דברים איומים״.
למה?
״כי רציתי חיבוק. רציתי שיראו אותי. הייתי ממורמר בתוך עצמי, בזבל שלי״.
מה הדבר הכי גרוע שכתבת?
״אחרי איזה משחק השוויתי שופט כדורגל להיטלר וכתבתי שאפרסם את המספר של אשתו ביד 2. קיבלתי מכתב תביעה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שקרה לי אחרי ליאור, כי הוא אילץ אותי להתמודד עם המציאות״.
תסביר.
״לא היה לי שקל ופתאום ריחפה מעליי תביעה של 140 אלף שקל. ראיתי שחור. אמרתי לליאור, ׳אני לא מדבר ככה לאנשים, למה אני מתנהג ככה?׳ היא שאלה, ׳אתה חושב שכל העצבים הכלואים האלה קשורים לפוסט-טראומה?׳ אמרתי לה שכן אז היא אמרה לי, ׳התביעה הזו תישאר, אבל אולי קיבלת הזדמנות ללכת ולטפל בעצמך׳. שם החלטתי שאני לא משתמש יותר במילים לרעה. הפכתי את הפרופיל שלי בטוויטר לפתוח והתחלתי לכתוב סיפורים שאף אחד לא קרא. עד שיום אחד, אחרי שנה של תהליך עם משרד הבטחון שהכירו בי כנכה צה״ל, הם שלחו אותי לנופש של משרד הביטחון בטבריה. החלטתי לתעד משם וכתבתי סיפור שהתפוצץ. כתבתי ש׳משרד הביטחון לא יכול לתקן את זה שיש לי פוסט-טראומה, אז הם אמרו בואו נחזיר אותו בזמן ל-1970 ושלחו אותי ואת אשתי לטבריה׳. הכתיבה מבחינתי היא פתרון להכל, כל הזמן״.
ואז הגיעה גם הפנייה מ׳ארץ נהדרת׳. ״איתי רייכר התסריטאי שלח לי הודעה בפייסבוק שהוא קרא דברים שלי והוא רוצה להיפגש. לא היה לי מושג מי הוא. ישבנו ושתינו ודיברנו וצחוקים, ואז הוא אמר לי, צריך להעביר אותך מתישהו לכתוב איתנו ב׳ארץ׳. שאלתי ׳באיזו ארץ?׳ הוא אמר ׳נהדרת׳. אמרתי לו ׳מה לך ולזה?׳ אז הוא אמר לי, ׳מה אתה משחק אותה?׳ הוא הלך להשתין, חיפשתי את השם שלו בגוגל והבנתי. חשבתי שהוא פרסומאי או משהו, אמרתי אולי יסדר לי עבודה באיזה משרד. את המערכון הראשון על שני גברים מנתניה כתבתי מהטלפון כי לא היה לי כסף ללפטופ, ושלחתי לאיתי שיעביר את זה לוורד. לראות את אלי ומריאנו עושים את הדמויות שכתבתי. ביקשתי מפיניש לחתום לי על התסריט. הוא אמר לי, ׳אתה מטומטם? אתה כתבת את זה׳. עד היום בחדר העבודה שלי תלוי התסריט הראשון עם החתימה של פיניש״.
