"תקווה היא בחירה, היא הכרעה, היא פעולה"
פרופ’ בן קורן / בן 66 / קיסריה
גלריה
פרופ' בן קורןפרופ' בן קורן
פרופ' בן קורן
(צילום: ריאן פרויס)
עשרות שנים שהאונקולוג פרופ' בן קורן מלווה חולי סרטן, ומתוך הטיפול בהם, הוא פיתח מודל מדעי ייחודי לחקר התקווה, ועושה זאת במסגרת ארגון "גישה לחיים" ו"מכון לחקר התקווה”, שהוא המכון האקדמי הראשון מסוגו בעולם, בשיתוף עם הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית.
הוקלט ע"י המרכז לתרבות מונגשת
מה זו תקווה בעיניך? "בעיניי, תקווה זו תכונה נרכשת, לעומת אופטימיות שהיא תכונה מולדת. התקווה מתאפיינת בשלושה מרכיבים, וזאת על פי המודל של פרופ' ריק שניידר, חוקר תקווה ידוע. קודם כל חייבים לסמן מטרה שהיא גם משמעותית עבורנו ומפעילה אותנו רגשית אבל גם ריאלית וניתנת להשגה. השלב הבא הוא לסמן את הדרך אל המטרה, כאשר אנחנו זוכרים שבמהלכה ניתקל בלא מעט מהמורות וקשיים. בן אדם תקוותי ימצא את הדרכים לעקוף את המכשולים. והמרכיב השלישי של התקווה הוא התשוקה שגורמת לנו לצאת לדרך. כששלושת הסעיפים הללו מתממשים, אנחנו מתמלאים בתחושת תקווה".
אתה טוען שאפשר להתאמן בתקווה. "כן, ללא ספק. תקווה זה דבר נרכש, גם כיוון שהיא פרקטית, וזה מה שאנחנו מלמדים בסדנאות – לחבר בין ערכי הליבה שלי כאדם למטרות שאני רוצה להשיג. לרכוש תקווה זה כמו ללכת למכון כושר. אפשר לעשות את זה גם באפליקציה שפיתחנו לנייד: “Hopetimize".
איפה אתה פוגש את התקווה ביומיום, במציאות הישראלית? "כשישראלים נתקלים באתגרים הם יודעים להתמודד ולפתור אותם. גם אצל מטופלים שלי, למשל מטופל שמבין שאני כבר לא יכול לרפא לו את המחלה, ומחליף את המטרה של 'ריפוי' במטרה אחרת, כמו להקל את הכאבים שלו או לפנות לתחביב שהוא אולי הזניח".
אתה גם טוען שהתקווה מידבקת, ובודק את זה עכשיו במחקר. "כן. ממש כמו מחלות זיהומיות, אנחנו מדברים על הדבקה חברתית. עכשיו, בעזרת ד"ר אדיר שאולוב מהאוניברסיטה העברית אנחנו בודקים מה קורה כאשר רופא שיש לו מדד גבוה של תקווה, פוגש במטופל שרמת התקווה שלו לא גבוהה – האם המטופל נדבק מהתקווה של הרופא שמולו? יש במחקר שלנו התעניינות גם מצד בתי חולים בעולם".
יש ישראלי ספציפי שמעורר בך תקווה?
"רייצ’ל גולדברג-פולין. מאז שבנה הירש נחטף, רייצ׳ל החליטה לא לתת לייאוש לשתק אותה. במשך 033 ימים היא הפכה כאב אישי ובלתי נתפס לעשייה. היא דיברה בעולם בפני רבבות (למרות, שלדבריה, כל חייה הייתה ביישנית ומופנמת) והזכירה שוב ושוב שמאחורי המילה 'חטופים' נמצאים בני אדם.
"אבל מה שהופך אותה לסמל עמוק של תקווה הוא דווקא מה שקרה לאחר שהתקווה האישית שלה התנפצה, עם הירצחו של הירש בשבי. רייצ'ל מוכיחה שתקווה אמיתית אינה הכחשת הכאב. התקווה היא היכולת להביט במציאות כפי שהיא, גם כשהיא קשה מנשוא, ועדיין לאתר בתוכה סיבה לקום בבוקר ולחולל שינוי. רייצ׳ל מזכירה לנו שתקווה איננה רגש פסיבי. היא בחירה. היא הכרעה. היא פעולה. היא לא פחות ממעשה של אומץ".
"יש היום יותר אנשים בעוטף מב-7 באוקטובר, לא תצליח למצוא מחסן להשכרה"
שיבי פרומן / בן 46 / שדרות
שיבי פרומןשיבי פרומן
שיבי פרומן
(צילום: תומר שונם הלוי)
הפעיל החברתי שיבי פרומן עשה מעשה של תקווה כאשר לפני שנתיים עזב עם אשתו וילדיו את היישוב תקוע בגוש עציון ועבר להתגורר בקיבוץ העירוני בשדרות. פרומן מנהל קרן שעוסקת באתגר החרדי, ביחסי ישראל ארה"ב וברפורמה במערכת החינוך בישראל ‑ הוא בנו של הרב מנחם פרומן שפעל שנים לקידום יחסי יהודים-ערבים.
מה זו תקווה בעיניך? "הרב זקס, שעסק רבות בשאלת התקווה, לימד שאופטימיות זה להאמין ולחשוב שיהיה טוב ותקווה זה לעשות עם זה משהו. בעברית, המילה תקווה היא מלשון קו, חוט שמושכים, ובספר יהושע ואיוב היא קשורה לחוט השני. המשמעות היא שאני נמצא בתוך ההווה, לא מכחיש אותו ולא מתעלם, אלא מגיב אליו ופועל בתוכו - אבל תוך כדי מושך חוט ביני לבין האפשרות המתקנת של העולם".
ומה זה להחזיק תקווה? "זה לא רק להאמין שיהיה טוב, אלא להכיר במציאות על כל תחלואיה וקלקוליה, ומצד שני להחזיק את החוט הזה שמתוח ממך אל הנקודה הטובה המתוקנת הבריאה ולמשוך אותו על ידי פעולות שאנחנו עושים כל הזמן, כדי להגיע לתמונת הניצחון המקווה. לימדתי את זה ממש לא מזמן במכינה. הבאתי את השיר הכי ישראלי שמבטא תקווה ומתחיל במילים 'עוד יש מפרש לבן באופק', ואחרי שלמדתי להשיט סירת מפרש כמתנה לעצמי בגיל 40, לימדתי את התלמידים שהסוד הגדול של המפרש, הוא שמצד אחד הוא קשור לחוט של תקווה, אבל מצד שני, משתמש ברוחות הנגדיות והרוחות שבגבו כדי להיות בתנועה ולקדם את הסירה".
תקווה מידבקת? "בטח. בטח. אני נדבק בתקווה כל הזמן. אנחנו יצורים סביבתיים מושפעים. יש בעולם שלנו המון שחקני ייאוש, אנשים שמפיצים תסכול וחוסר תקווה, אבל יש הרבה יותר אנשים שפועלים למען האופטימיות והתקווה ומאזנים אותם. ולכן, למרות כל הקלקולים ולמרות האופן המוגזם שבו אנחנו חווים את המציאות, כמו בתוך תיבת תהודה, המודעות לאיזון הכוחות מאפשרת לנו לפעול כדי לזהות את הטוב ולהתקדם לעבר מציאות מתוקנת".
איפה בישראל אתה פוגש תקווה? "במקום שאליו עברתי לגור עם המשפחה שלי – בשדרות שבעוטף. אני פוגש אותה בהתעוררות שיש כאן ובחזרה לחיים אחרי האסון שעברנו. היום, שלוש שנים אחרי המלחמה, יש בשדרות יותר אנשים לעומת 6 באוקטובר 23'. אין בעוטף סיכוי לשכור מחסן. יש קיבוצים שבהם זוגות שמתגרשים לא מוצאים עוד בית למשפחה הכפולה שלהם.
"מתוך מציאות שהייתה עכורה וכאובה מאוד, אנשים משכו חוט של תקווה ומשכו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום. אני רואה היום בעוטף מופע אמיתי לא רק של תקווה, אלא גם של תחיית המתים. משהו כמעט מת באמונה של האנשים אחרי מה שעברנו, ומאז אנחנו מחזירים אותו לחיים גדולים יותר".
מי הישראלי מעורר התקווה בעיניך? "אני קורא את הספר של עומר שם טוב, 'מפגש עם עצמי בגיהנום'. הוא כתב תיאורים מדהימים על האופן שבו אדם שנמצא בשיא החושך בעולם, הכי שבור נפשית ופיזית – מוצא תקווה. בשבי, הכניסו אותו למשך 50 יום לצינוק. הוא מתאר איך בהתחלה הוא מתפרק, אבל בשיא ההתפרקות הוא מתחיל לפלס נתיבים של תקווה ואמונה. אז לצד כל כך הרבה ישראלים, עומר הוא מגדלור התקווה שלי עכשיו".
"התקווה היא תיק גב, אתה נושא אותו איתך"
חיים ילין / בן 68 / קיבוץ בארי
חיים יליןחיים ילין
חיים ילין
(צילום: הרצל יוסף)
חיים ילין כיהן כראש המועצה האזורית אשכול, היה חבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד, ומאז 7 באוקטובר הוא אחד מסמלי התקווה של העת הזו.
מה זו תקווה בעיניך? "לפני 25 שנים נפגעתי בתאונת אופניים, איבדתי את ההכרה ועברתי מוות קליני וחוויית סף מוות. מצד אחד הרגשתי שאני עדיין בחיים, מצד שני הייתי מנותק מהגוף ומרחף והיה משהו שהוא לא אני שהחזיק אותי. מאז קרו לי בחיים הרבה דברים שמהם הבנתי שיש בעולם כוח שהוא הרבה יותר חזק מאיתנו, ושאם נתחבר אליו הוא ייתן לנו אנרגיה.
היום, אחרי 7 באוקטובר, אני קורא לאנרגיה הזו תקווה. לפני 25 שנים פגשתי אותה במוות הקליני, מאז 7 באוקטובר פגשתי אותה בחיים. זה מקום רוחני של אנרגיה פנימית, שעוברת גם לאנשים אחרים. תקווה היא המחלה המידבקת הכי טובה בעולם".
ואיך מחזיקים תקווה? "בסוף, התקווה מתבטאת במעשים. אין לי הוכחה מדעית, אבל אמרתי את זה בפני 450 פסיכולוגים ופסיכיאטרים בשיבא - הטראומה או הכאב הפנימי מוציאים ממך תובנות ומפעילים אזורים במוח שאתה לא תמיד מגיע אליהם. אני יכול להעיד שאחרי 7 באוקטובר הקול שלי השתנה, אין בי יותר כעס וכל החשיבה שלי הפכה רוחנית יותר. המסקנה שלי לכן היא שהרוח והתקווה מפתחות בנו אינטליגנציה רגשית".
וזו חוויה אישית או קולקטיבית? "זה כוח שכולם יכולים להרגיש, אפשר לקרוא לו אלוהים, אינטואיציה, תחושת בטן או משהו אחר. זה סוג של אמונה פנימית, שגם כשאת על סף מוות – מצליחה להרים אותך. ראינו את זה אצל כל מי שהיה בשבי, כולל חברים שלי, שמספרים שהאמונה, זה מה שהחזיק אותם. לכל אחד מאיתנו יש בתוכו בית כנסת קטן, שם הוא מתפלל בכל יום מתי שנוח לו ואיך שנוח לו, בדרך כלל כשרע לנו. כלומר התקווה מופיעה בדרך כלל במקומות הכי קשים".
אז תקווה היא משהו פנימי שאי-אפשר לאסוף מבחוץ? "כן, וכל מי שמתחבר פנימה מדביק את האחר. זה כמו אנשים שלמדו פיזיקת קוונטים ומבינים שהחיים הם פיקסלים. אני מאמין שיש משהו שהוא כנראה הרבה יותר חכם מאיתנו, וטוב שכך, כשרואים את האגו ואת הטיפשות האנושית".
ומי שלא עבר את החוויה הרוחנית שלך, איך ימצא את התקווה? “כולם מחוברים. גם כשגידלנו שעורה בבארי עם אנשי מזקקת מילק & האני בשדות שבהם נפגעו האנשים בנובה, ושבהם נפלו חיילים, תירגמנו בעצם את התקווה למשהו מוחשי שגדל מהאדמה והופך לוויסקי או לבירה. זו אנרגיה שמזיזה אנשים לעשייה, והעשייה היא כמו לפדל על אופניים, ברגע שמפסיקים – נופלים”.
היו מצבים שבהם איבדת תקווה? "לא. היו משברים ודברים לא פשוטים, אבל את התקווה ממשיכים להחזיק. התקווה היא תיק שמונח על הגב שלך, אתה נושא אותו".
זאת אומרת שצריך כל הזמן להחזיק את התקווה. אי-אפשר להגיד, היום אני יוצא מהבית בלי התיק. "לא. אין מצב כזה. את יכולה לשכוח אותו, אבל אז חוזרים לקחת אותו".
איזה ישראלי מעורר בך תקווה? “אין אדם אחד שמחזיק הכל, יש עם. השייכות והעם זה הדבר הכי חשוב”.
"ההמשכיות של מאור הייתה האור שראיתי במהלך השבעה"
שרון איזנקוט / בת 51 / אילת
שרון איזנקוטשרון איזנקוט
שרון איזנקוט
(צילום: יוסי דוס-סנטוס)
בדצמבר 2023 איבדה שרון איזנקוט את בנה, סמל מאור כהן איזנקוט ז”ל, לוחם בגולני, שנפל בעזה. מאור נפל יום אחרי שבן דודו, רס”ר גל מאיר איזנקוט, בנו של אחיה, גדי איזנקוט, נפל גם הוא בקרב. מאז הפכה שרון לדמות ציבורית, כאשר מיד לאחר קבלת הבשורה המרה חתמה על אישור לקצירת זרעו ובהמשך יצאה למאבק משפטי לקיום צוואתו ולהבאת ילד מזרעו. ב-2025 קיבלה אישור תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע לעשות זאת, החלטה בעלת משמעות רחבה עבור משפחות שכולות בישראל.
מה זו תקווה בעינייך? “להציב לעצמי משימה, כדי להצליח לראות את האור בקצה המנהרה החשוכה שאני נמצאת בה. לאחר שמאור נהרג, כשהתחיל כל הכאוס בחיים שלי, שאלו אותי לגבי קצירת זרע. זה היה האור שראיתי במהלך השבעה, וזו התקווה שנאחזתי בה ואני נאחזת בה גם היום. את הכוח הזה העברתי גם לילדים שלי, עדן ואלמוג, כשאמרתי להם ‘אתם תהיו דודים לילדים של מאור’. להורים שכולים שנמצאים במצב הקשה שבו אני נמצאת, אני אומרת – בכל יום תיאחזו במשהו שדרכו אתם רואים את האור”.
איך עושים את זה בפועל? “ראשית, זו המשימה הגדולה שלי - לזכות למלא את הצוואה של מאור ולהגשים את חלומו להביא ילדים לעולם. מאור רצה להיות אבא ויהיו לו ילדים. ובתוך זה, אני מציבה לעצמי עוד משימות ועושה אותן, כי אסור לי ליפול, להשתבלל ולשים שמיכה על הראש. אני חייבת להיות פה עבור הילדים שלי, הם לא בחרו שאביא אותם לעולם ומאור לא בחר להיהרג, הוא בחר להיות לוחם. אף לוחם לא יוצא לקרב עם המחשבה שהוא הולך ולא חוזר.
“השיחה האחרונה שלי עם מאור הייתה שיחה עם הרבה רגש ואהבה ותקווה שבה הוא אמר לי, ‘יהיה בסדר, אמא אל תדאגי’, וזו גם התקווה שאני לוקחת איתי הלאה. התקווה היא הרבה דברים קטנים בדרך שאני אוספת ועושה ומתחזקת. אם אני עושה משמע אני פה ואני חיה ואני חייבת מחר בבוקר לקום”.
מתי הרגשת שאת מאבדת תקווה? “לא היה רגע כזה. עם כל הכאב והאובדן שאין מילים לתאר, שהוא משנה חיים - ואני לא אותה שרון מלפני שלוש שנים - התקווה לא נעלמה לרגע”.
איך לא נעלמה? “כלום לא יחליף את מאור, אבל ביחד עם ההודעה על מותו, כמעט באותה הנשימה, נתנו לי עדות חיה להמשכיות מהבן שלי. קיבלתי לום לראש ומצד שני נתנו לי סוכרייה קטנה, אז לא היה זמן לתקווה להתמוסס. הבנתי שניתנה לי ההזדמנות להביא חיים ממאור, שאמנם לא נמצא פיזית בעולם הזה, אבל רוחנית ונפשית ובהרגשה שלי - הוא פה ותכף יחזור באיזושהי דרך. זה יקרה, השאלה רק מתי. ועם הרוח הזאת מההתחלה, אני במאה אחוז בדבר. אני לא אומרת ‘אם זה יקרה’, אני אומרת ‘כאשר זה יקרה’, והמשימה הזאת היא מה שהרים אותי. וגם עכשיו, כשאנחנו נושקים לחגים ונושקים ל-7 באוקטובר, וגם בימים שבהם אני לא מצליחה להזיז את הגוף שלי, אחרי שעתיים-שלוש אני בכל זאת קמה כי יש לי משימה שאני יודעת שרק אני יכולה לבצע”.
מה בחברה הישראלית מעורר בך תקווה? “ברוח המשימה שלי, זו מערכת המשפט שמבינה את גודל השעה אל מול משפחות שכולות במדינה שרוצות המשכיות מהילדים שלהן. אני עדה לשופטים ושופטות שפועלים כדי שבמדינת שכול כמו שלנו, ניתן יהיה לאפשר את המהלך הזה ביתר קלות”.
יש דמויות ספציפיות שמעוררות בך תקווה? “שמוליק מורן ונועה גלרמן, עורכי הדין שמלווים אותי, שהאמינו בצוואתו הלא-כתובה של מאור, וכמובן השופטת רותם קודלר עיאש. ובאופן כללי, התקווה שאני מייחלת לה עבור המדינה כולה, היא השינוי שיגיע ושיחזיר אותנו להיות מדינת המופת שהבן שלי הלך להגן עליה. אנחנו חייבים לחזור לאחדות, לאהבת האדם, אלה הן לא קלישאות ולא כותרות. השינוי שהבחירות האלה יכולות לחולל נותן לי תקווה גדולה”.
"עבדנו ברפאל סביב השעון, אפילו מילואימניקים קפצו לעזור"
ר' / בת 50 / יישוב קהילתי בצפון
ר', מהנדסת מערכת בפרויקט אור איתן של רפאלר', מהנדסת מערכת בפרויקט אור איתן של רפאל
ר', מהנדסת מערכת בפרויקט אור איתן של רפאל
(צילום: אפי שריר)
ר’ היא מהנדסת מערכת בפרויקט אור איתן של רפאל ‑ מערכת הלייזר הראשונה מסוגה בעולם, שמסוגלת ליירט איומים באמצעות קרן לייזר בעוצמה גבוהה. המערכת נמסרה לצה”ל בדצמבר 2025 ומשנה את מערך ההגנה של המדינה, תוך מתן שכבת הגנה נוספת לאיומים מטווחים קרובים, כמוצר משלים למערכת כיפת ברזל.
מה זו תקווה בעינייך? “המחשבה והאמונה שיהיה פה טוב, בזכות בני הנוער ביישוב שלי שלוקחים אחריות ומתנדבים; בזכות המילואימניקים שלנו ברפאל, שתוך כדי שירות מצאו זמן להגיע לעבודה, גם אם לשעות קצרות; וכמובן, בזכות יכולות ההגנה שלנו, שעבורי זו גאווה להיות חלק מארגון שמסוגל לייצר אותן”.
מה בישראל מעורר בך תקווה? “הבת שלי מתגייסת בעוד שבוע, היא וחברותיה במדרשה חתומות כולן לתקופות ארוכות של שירות משמעותי. רואים את הדרייב של הדור הצעיר לתרום למדינה וזה לא מובן מאליו”.
איך מחזיקים תקווה בזמנים קשים? “להחזיק תקווה זה כל הזמן לשאול את עצמך ‘מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה פה יותר טוב’. מבחינתי, זה בעבודה שתורמת באופן ישיר לביטחון המדינה, להמשיך דורות של מהנדסים שעבדו ברפאל וחשבו ופיתחו את הפרויקטים שלנו, וספציפית את מערכת הלייזר שאין לאף מדינה אחרת בעולם. אנחנו יודעים שכל המדינות מנסות להגיע להישגים שלנו ולפתח מערכות דומות, וכמי ששותפה בתהליכי הניסוי שעברנו, זו גאווה עצומה לראות שזה באמת מצליח”.
האמנתם שזו תהיה הצלחה גדולה? “כל השנים היה באזז סביב המערכת, וסביב השאלה מתי היא תהיה מבצעית ותימסר לצה”ל. כששאלו אותי עליה, עניתי שאני מקווה שלא נצטרך אותה, ואני עדיין מאחלת לנו את זה, אבל כבר ברור שהמערכת הזו מציגה הצלחות וגורמת לאויבים שלנו להבין שאין מה להתעסק איתנו”.
מתי הרגשת שאת מאבדת תקווה? “אני גרה ביישוב דתי וב-7 באוקטובר, כשההודעות על מה שקורה בעוטף התחילו להגיע, הייתי בבית הכנסת. אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שעם כל הטכנולוגיה המפוארת שיש לנו על הגבול, וכל מה שאנחנו בתעשייה הביטחונית יודעים לעשות ‑ הצליחו לתפוס אותנו לא מוכנים. אלו היו תחושות של תסכול ואובדן תקווה, אבל מהר מאוד, כבר ביום ראשון בבוקר, כשהגענו לעבודה, השיח במסדרון היה סביב ‘מה אפשר לעשות, איפה אנחנו יכולים לעזור, איפה צריך אותי’, ואנשים עבדו סביב השעון, כולל לילות ושבתות, כדי לתת מענה בפיתוח לצרכים שעלו משדה הקרב.
“כל מי שהגיע לעבודה הצליח להביא אותנו מרגעי השפל הכי עמוקים, מ-7 באוקטובר ועד למצב שבו ישראל מהווה היום סוג של מודל למדינות אחרות שרצות להתחמש כמונו ולקנות מהמערכות שלנו”.
מה בישראלים או בישראליות מעורר בך תקווה? “זה שהחברה הישראלית מאוד מגוונת. אני דווקא אוהבת קצת ויכוחים על פוליטיקה, אוהבת להיחשף בעבודה לאנשים עם דעות שונות, כי למרות השוני כולנו רוצים שיהיה פה טוב”.
ומי האיש או האישה שמעוררים בך תקווה? “סבתא שלי, שנפטרה לפני עשר שנים. היא וסבא שלי עלו ממרוקו ישר למעברה, אבל במכתבים שהיא שלחה למשפחה שלה במרוקו סבתא תמיד סיפרה כמה טוב כאן. היא התנדבה כדי לתקן מצנחים ומדים לחיילים וממנה למדתי על נתינה ושכל אחד יכול לתרום במשהו. תמיד כשנכנסנו אליה הביתה, יצאנו בידיים מלאות – פירות, עוגיות, בישולים, מכל הלב ובפשטות. אם היא הייתה היום כאן, היא הייתה גאה בי מאוד”.
"אין אופציה עבורי ועבור ילדיי ונכדיי לחיות בשום מקום אחר"
רוני דואק / בן 67 / תל-אביב
רוני דואקרוני דואק
רוני דואק
(צילום: אלעד מלכה)
רוני דואק הוא יזם חברתי וחתן פרס ישראל שפועל עשורים רבים למען החברה האזרחית במדינה באמצעות “ציונות אלפיים”, בדגש על טיפול בחינוך, קידום צעירים והשוויון בנטל. מאז 7 באוקטובר, הוא מעניק תקווה לעשרות אלפי ילדים ובני נוער מפונים באמצעות מערך “חוסן ילדינו” שהקים ומלווה אותם גם לאחר החזרה הביתה.
מה זאת תקווה בעיניך? “אצלי המילים תקווה ועשייה משולבות. לא מספיק לקוות, צריך להיות בעשייה מתמדת, חכמה ומאתגרת, כדי שהתקווה תתממש למציאות. בזה אני עוסק בכל מאודי כבר שנים רבות דרך ‘ציונות אלפיים’ ושותפים, ארגוני תשתית שפועלים לצמצום פערים ולמציאת פתרונות רב-מערכתיים בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות, בעיקר במקומות שבהם המדינה חסרה. לאחרונה למשל ביקרתי בקריית-שמונה וביישובי קו העימות, ושמעתי על ילדים בוגרים שבעקבות המלחמה והפינוי מהבית, עדיין מרטיבים במיטה. תקווה בעיניי היא בדיוק מה שאנחנו עושים מאז 7 באוקטובר – ממשיכים לפעול כדי שלא יהיה פה דור אבוד בשנים הקרובות”.
איפה אתה פוגש תקווה במציאות הישראלית? “בהתגייסות שהתעוררה במדינה מאז 8 באוקטובר 2023, מאות אלפי ישראלים ומאות ארגוני התנדבות של חילונים, ציונות דתית, חרדים, דרוזים, ששמו בצד את כל המחלוקות ופעלו ביחד למען הלוחמים והמפונים. אני פוגש את התקווה בלוחמים הצעירים ובמאות אלפי אנשי המילואים שהקריבו הכל כדי לצאת ולהגן על המדינה. אני מוצא את התקווה כשאני רואה בחור כמו אלון אהל, שהייתי בקשר עם משפחתו לאורך השבי, שאומר עד כמה החוויה הקשה שהוא עבר חיזקה בו את התובנה שצריך לשנות סדרי עולם כדי שהמדינה שלנו תהיה חזקה וטובה יותר.
“תקווה זה גם שייפול פה האסימון לכל המגזרים, שיבינו שהצרכים והאתגרים הביטחוניים בשנים הקרובות דורשים התגייסות רחבה ושזה דבר שאי-אפשר יהיה להתפשר עליו. אני מקווה שתוצאות הבחירות הקרובות יהיו כאלה שיאפשרו לעשות מהפכה ולהחזיר את המדינה להיות ערכית ושוויונית, כפי שהתכוונו המייסדים”.
אתה חושב שתקווה זה דבר מידבק? שאפשר ללמוד תקווה? “אני חושב שכאשר תקווה מלווה בעשייה ובמימוש של מטרה, היא דבר מידבק. כשאנשים רואים שהפרט מצליח לייצר שינוי שמשפיע על חייהם של מאות אנשים, זו תקווה. התקווה היא המנוע שדוחף אותנו לעשות מעשה.
“התקווה הכי גדולה שלי היא שהאזרחיות והאזרחים, הלוחמות והלוחמים והצעירות והצעירים המדהימים שיש פה יחיו תחת מנהיגות שתהיה ראויה להם”, אומר דואק, שבימים אלה מציג את תערוכת “ארץ יושביה” ובה כרזות מקוריות בנושא גיוס לצבא, יוקר המחיה ומחאות חברתיות בישראל לאורך השנים. “התערוכה היא הזדמנות לכוון זרקור אל התקופה שבה ההתגייסות של הפרט למען הכלל הייתה כמעט מובנת מאליה ולהדהד מתוכה את תחושת הדחיפות והאחריות האזרחית שמלווה את החברה הישראלית גם היום”.
היו רגעים שבהם הרגשת שאתה מאבד תקווה? “לא. כיוון שאני לא רואה כל אופציה אחרת עבורי ועבור ילדיי ונכדיי לחיות בשום מקום אחר, אין לי את הפריבילגיה לאבד את התקווה”.
איזו דמות ישראלית מעוררת בך תקווה? “לוחם מגלן אמיתי ארגמן, שנפצע אנוש בקרב בעזה. אמיתי הוא אחד מקטועי הרגליים הכי קשים בצה”ל, שנפגע גם בידיו ובעיניו וכיום הוא מתחרה בינלאומי בטניס במקצה הפראלימפי ומוכיח הצלחה ונחישות יוצאות מן הכלל”.