משבר הקורונה גרם לסיבוך נוסף ביחסינו המורכבים עם מזון. רבים מאתנו נכלאו למערכות יחסים צמודות עם כמויות בלתי סבירות של אוכל, שהיו נחשבות למוגזמות לחלוטין בימים רגילים. לא כולם שמרו על מרחק בטוח של שני מטרים מהמקרר והעלו בשל כך קילוגרמים מיותרים. עם זאת, מסתמן כי גם בתקופה זו, הגדושה במשלוחי טייק אוויי ובשיטוטים תכופים מדי למגירת החטיפים, כמות המזון שאנו זורקים לפח עדיין גדולה בהרבה מזו שמגיעה אלינו לפה.
דו"ח חדש של תוכנית הסביבה של האו"ם שפורסם השבוע, עוסק במאמצים העולמיים להפחתת פסולת מזון עד לשנת 2030. מהדו"ח עולה כי בשנת 2019 לבדה נזרקו 931 מיליון טונות של מזון ברחבי העולם, כאשר 61 אחוז מתוכם מקורם בפסולת ביתית, 26 אחוז מתעשיית שירותי מזון ו-13 אחוז מענף הקמעונאות.
לשם המחשה, מדובר במשקל שווה ערך לזה של 23 מיליון משאיות המלאות ב-40 טונות כל אחת, שאם נסדר אותן זו אחר זו בשורה הן יקיפו את כדור הארץ שבע פעמים ברציפות.
גם עניים וגם עשירים מבזבזים מזון
המשמעויות הכלכליות והחברתיות השליליות של ייצור פסולת בהיקפים אדירים כאלו הן ברורות. בשנה האחרונה בלבד, בצל הבהלה מהמגפה, ההערכות הן כי נוספו כ-150 מיליון אזרחים עניים ברחבי העולם, הן בשל השינויים בסטטוס התעסוקתי האישי והן בשל אי היציבות הגלובלית. לכן, זריקת מזון בשעה שיותר אנשים נעשים זקוקים לו הפכה לבעיה מהמעלה הראשונה.
מהדו"ח עולה נתון מפתיע נוסף, לפיו היקף ייצור הפסולת הביתית במדינות שנבחנו דומה בקרב קבוצות מכלל המעמדות החברתיים. משמעות הדבר היא שבזבוז מזון, למרבה ההפתעה, דומה גם בקרב מי שהכנסתו גבוהה וגם בקרב מי שהכנסתו נמוכה. עם זאת, כמות פסולת המזון שאינה אכילה, כמו למשל קליפות ביצים או עצמות, ירדה באופן ניכר במדינות העניות יותר, אך גם במדינות אלו נרשם בתקופה זו בזבוז מזון בהיקפים גבוהים, באופן שנוגד את ההיגיון הבריא.
הנתונים העדכניים שהופיעו בדו"ח גבוהים פי שניים מנתונים בדו"חות דומים אחרים שפורסמו אך לפני עשור, מה שמעיד על המעטת ערך בחשיבות הבעיה בעבר. מחברי הדו"ח הדגישו כי מדובר בהזדמנות להפנים שמדובר בתופעה רלוונטית לעולם כולו, ולא רק למדינות המתפתחות והעניות.
השפעה על משבר האקלים
מחברי הדו"ח הדגישו שמעבר להשלכות כלכליות, יש לתת את הדעת גם להיבטים הסביבתיים של הנושא. מבחינה זו, ההנחה היא שכ-10-8 אחוזים מכלל גזי החממה שנפלטים כיום אל האטמוספרה, קשורים לאובדן מזון בתעשיית המזון או לפליטות שמקורן במזון שלא נצרך.
על פי הארגון האמריקני ReFed, בארה"ב לבדה, יותר משליש מהמזון המיוצר כלל לא נאכל. מדובר במזון ששוויו מגיע ל-161 מיליארד דולר, וסביב המוצרים שנזרקים פועלת תעשיית ענק התורמת לבזבוז משאבים טבעיים ולאובדן של כמויות אדירות של מים, דשנים, חומרי הדברה ואנרגיה. בנוסף, טביעת הרגל הפחמנית שנוצרת בעקבות תעשיית המזון בארה"ב גדולה מזו של תעשיית התעופה במעצמה, ומהווה כ-8 אחוזים מכלל פליטות הפחמן בשטחי המדינה.
לנתונים אלו יש השפעה משמעותית על שינוי האקלים: האנרגיה הנצרכת בזמן תהליך ייצור המזון תורמת לפליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה, והמזון שנזרק ונרקב מייצר גז מתאן אשר בעל השפעה חזקה פי 30 על אפקט החממה מאשר פחמן דו-חמצני (לאורך 100 שנות שהות באטמוספרה), שני גזי חממה שעלייה דרמטית בריכוזם האטמוספרי בשל פעילות אנושית משבשת את מאזן החום בכדור הארץ ותורמים לעלייה בטמפרטורות ולהאצת שינוי האקלים.
יוזמות שמנסות לצמצם את הבזבוז
אז מה אפשר לעשות? בדו"ח מציינים שיש לא מעט פעולות אסטרטגיות שניתן להחיל, בהן העלאת הנושא לראש סדר העדיפויות של ארגונים וקרנות בינלאומיות. בנוסף, בכוונת האו"ם להקים משלחות מיוחדות שיטפלו בבעיה באפריקה, באסיה, באמריקה הלטינית ובקריביים, שם יש פחות מודעות לבעיה.
לצד הפעולות הגלובליות, יש מי שבחר לקחת את המושכות לידיים ולפעול לשיפור המצב בתוך הקהילה. מסעדת רובין פוד החיפאית, למשל, היא דוגמה טובה לכך. העמותה שמפעילה את המסעדה פועלת לטיפוח קשרים עם חקלאים וספקים במטרה להגיע אל מוצרים לפני שייזרקו מסיבות שונות, כמו חוסר אטרקטיביות של חומרי הגלם. המוצרים שנרכשים עוברים לאחר מכן למסעדה, שם מכינים מהם מנות טעימות שנמכרות ללקוחות.
גם פרויקט "מצילי המזון" בירושלים פועל להובלת שינוי דפוסי צריכת המזון בישראל במשקי בית פרטיים ובשווקים ובמסעדות. במסגרת המיזם, הפעילים מקיימים פעולות חינוכיות, מארגנים ארוחות קהילתיות המבוססות על מזון שהצליחו "להציל" ומתפעלים קייטרינג חברתי.
גם הארגון הישראלי The Natural Step פועל לשיפור המצב המורכב על ידי הצעת שירותים וניהול תהליכים בתחום הקיימות בישראל. ד"ר מיכל ביטרמן, מנכ"לית ומייסדת הארגון, אומרת כי הסוגיה משקפת הלך רוח בעייתי: "כל ההתייחסות למזון מעוותת. הצרכן הישראלי מבזבז מהרבה סיבות: תרבות השפע, בלבול בשל תאריכי תפוגה לא ברורים שמובילים לזריקת מזון תקין, אריזות גדולות מידי של מוצרים, או מבצעים שדוחפים לנו פריטים שאנחנו לא צריכים, וגם חוסר בתמחור דינמי, כלומר הורדת מחירים לפני שפג תוקפו של מוצר – מדיניות צמצום פסולת מוצלחת שמנהיגים כיום בין השאר באיטליה ובצרפת".
הבעיה המשמעותית ביותר, טוענת ביטרמן, טמונה ברמת המודעות הנמוכה ובהיעדר מדיניות. "יש צורך ברגולציה שתחייב יעד לאומי של צמצום מזון, זה לא קיים בישראל", היא מסבירה, ומוסיפה כי ניתן להשיג זאת באמצעות פעולות שונות, כמו תעדוף חקלאות מקומית, צמצום טווח תאריכי התפוגה, הגבלת זריקת מזון על ידי רשתות וכן הנהגת נוהל תרומת מזון במידת הצורך.
על פי ביטרמן, פעולות אלו צריכות להגיע לצד מהלכים שונים ברמה העסקית, כמו ייעול תחום האריזות והפיכתן לחסכוניות יותר, וכמובן לצד פעולות בהיבט החינוכי. השבוע הובילה TNS את "שבוע צמצום בזבוז המזון" בישראל, שבו קראה לשילוב הדור הצעיר במציאת פתרונות לבעיה: "ילדים נוטים להתפנק ולרצות גיוון, הם גם נוטים לחשוב שהמזון מגיע מהסופר והם לא מבינים עד כמה קשה לגדל עגבנייה למשל. לכן – חייבים לשלב אותם בתהליכי השינוי".
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
