לפני די הרבה שנים, כשעוד ראינו סרטים בקולנוע, הלכתי עם חברות לראות סרט. לא עבר זמן רב עד שהתברר לכולנו שעשינו טעות בבחירת הסרט. הוא לא היה רע במיוחד – הוא פשוט היה משעמם, וככל שהעלילה התקדמה, כך הוא שיעמם אותנו יותר. אף אחת מאתנו לא נהנתה. בהפסקה דיברנו והתלבטנו: האם ללכת לעשות משהו שנהנה ממנו יותר, או להישאר בכל זאת ולקוות שבחציו השני הסרט ישתפר פלאים?
פסיכולוג שעוסק בקבלת החלטות היה יכול לנחש נכונה מה קרה אחר כך: נשארנו, והסרט המשיך להיות משעמם. זו התנהגות צפויה למדי, למרות שאינה ממש רציונלית. מחקרים רבים הראו שאחרי שהשקענו זמן, כסף או משאבים אחרים בפעילות מסוימת, והיא לא הובילה לתוצאה הרצויה, אנחנו נוטים להשקיע עוד משאבים - במקרה הזה, עוד זמן - במקום להחליט לצמצם הפסדים, לוותר על ההשקעה שכבר איבדנו, ולעזוב.

מקוק רזוסמקוק רזוס
מקוק רזוס
(צילום: shutterstock)
השקעה כזו נקראת עלות שקועה (sunk cost) – משאבים שכבר הוצאו ואי אפשר להחזירם, ולכן מבחינה רציונלית הם אינם רלוונטיים להחלטה אם להמשיך להשקיע משאבים נוספים או לא. אלא שבני אדם אינם פועלים על פי אלגוריתמים רציונליים בבואם לקבל החלטות, כפי שהראו למשל דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. לרוב אנחנו לוקחים בחשבון את העלות השקועה, וככל שהשקענו יותר בפעילות או בפרויקט קשה לנו יותר לוותר עליו. כך, למשל, אנשים ימהרו יותר להפסיק לראות סרט משעמם בנטפליקס, משום שהם השקיעו בו פחות – לא קנו כרטיס ולא יצאו מהבית.
עלות שקועה משפיעה לא רק על צורת הבילוי שלנו: עשויה להיות לה השפעה על החלטות כלכליות במיליוני דולרים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא זו של מטוס הקונקורד, מטוס הנוסעים העל-קולי. עוד לפני הטיסה המסחרית הראשונה כבר היה ברור שהוצאות הפיתוח והתחזוקה שלו גבוהות מדי והוא לא יוכל להיות רווחי, אך צרפת ובריטניה המשיכו להשקיע כספים בפיתוח. היו לכך סיבות שונות, כמובן, אך נראה שמתחת לחוזים המשפטיים הסתתרה מחשבה אחת, פשוטה ולא רציונלית: איך אפשר לוותר עכשיו, אחרי שכבר השקענו כל כך הרבה?

להתמיד או לוותר

למרות שצורת המחשבה הזו, המייחסת חשיבות לעלות שקועה, נבחנה במחקרים רבים, עדיין לא ברור מה הבסיס הפסיכולוגי שלה. האם אנחנו עושים זאת מפני שהתחייבנו לאנשים אחרים להשקיע בפרויקט, ואנחנו לא רוצים להיראות כמי שמפרים את התחייבויותינו, או כמי מבזבזים את המשאבים שלנו בצורה בלתי אחראית? אולי אנחנו מקווים להימנע מהפסד אם רק נמשיך להשקיע עוד קצת?
דרך אחת לחפש את הבסיס להתנהגות שלנו היא לבדוק אם היא קיימת גם אצל בעלי חיים אחרים, שחולקים איתנו מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, אבל לא אחרים. סביר, למשל, שקופים או עכברים אינם מבצעים את החלטות כאלו על בסיס התחייבות פומבית להשקיע בפרויקט.
זה מביא אותנו למחקר שהתפרסם לאחרונה, שבו בחנו חוקרות מארצות הברית את התנהגותם של קופים וכיצד הם מתייחסים לעלות שקועה. הן לימדו קופי מקוק רזוס וקופי קפוצ'ין לבצע מטלה במחשב: לעקוב בעזרת ג'ויסטיק אחרי נקודה שזזה על המסך. אם הצליחו להזיז את הסמן כך שייצמד לנקודה ויעקוב אחריה במשך שנייה אחת, הם קיבלו פרס טעים. אם לא הצליחו, המבחן נגמר מיד, והחל מבחן חדש, זהה. זה אמנם נראה מבחן קצר במידה לא הגיונית, אבל נראה שעבור הקופים זה לא כך: "לקופים יש זמני תגובה ממש מהירים במשחקים האלו, אז שנייה אחת היא למעשה הרבה זמן בשבילם", הסבירה שרה ברוסנן (Brosnan), שהובילה את המחקר.
קופי מקוק רזוסקופי מקוק רזוס
קופי מקוק רזוס
(צילום: shutterstock)
אחרי שהקופים למדו כיצד להשלים את המשימה, החוקרות החלו להכניס מדי פעם מבחנים ארוכים יותר, חמש או שבע שניות. הקופים נדרשו להמשיך ולעקוב אחר הנקודה, ואם הצליחו להיצמד אליה לאורך כל המבחן, קיבלו את אותו פרס. ברוב המקרים, המבחן שלאחר מכן היה שוב מבחן של שנייה אחת בלבד. מבחינה רציונלית היה עדיף לקופים לעזוב את המבחן הארוך יותר מיד כשהתברר להם שהוא נמשך יותר משנייה, לוותר על הפרס ולעבור למבחן הבא, הקצר. כך הם יקבלו יותר פרסים ליחידת זמן, גם אם ויתרו על הפרס במבחן הארוך.

קרבה אבולוציונית, קרבה בהתנהגות

אלא שזה לא מה שקרה. הקופים התמידו והמשיכו במשימה, משקיעים עוד זמן במקום לחתוך ולעבור הלאה. קופי הרזוס היו רגישים במיוחד לעלות השקועה, בעוד קופי הקפוצ'ין הצליחו פעמים רבות יותר להתגבר על ההטיה הזו ולעבור למבחן הבא – אך גם הם השקיעו יותר ממה שהיו עושים אם היו בוחנים את הנושא בצורה רציונלית. בסך בכל, אמרה ברוסנן, "הקופים התמידו זמן ארוך פי חמישה עד שבעה יותר ממה שהיה אופטימלי, וככל שהם השקיעו יותר זמן, כך היה סיכוי גדול יותר שהם ישלימו את המשימה". זו התנהגות קלאסית של עלות שקועה, שבה אם השקענו יותר משאבים, יש סיכוי גדול יותר שנמשיך ונשקיע עוד.
מחקרים קודמים כבר הראו את הרגישות של בעלי חיים מסוימים לעלות שקועה, אך זהו המחקר הראשון שנעשה בנושא עם קופים. היות שבעלי חיים אלו קרובים אלינו מאוד אבולוציונית, סביר שהם חולקים אתנו את המנגנונים המוחיים והפסיכולוגים שאחראים להטייה הזו – דבר שקשה יותר להסיק כשמדובר בעכברים או בחולדות. באמצעות חקר התופעה בקופים, "אנחנו לומדים משהו על איך המוח שלהם עובד, וגם על איך המוח שלנו עובד", סיכמה ג'וליה וואצֶק (Watzek), שותפתה של ברוסנן למחקר.
הממצאים של המחקר מצביעים על כך שהנטייה להמשיך להשקיע רק מפני שכבר השקענו משאבים באותה מטרה נטועה בעבר האבולוציוני שלנו. היא כנראה טמונה עמוק במוח האנושי, כמו בזה הקופי, ואינה תוספת מאוחרת התלויה בתרבות שלנו.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי