רכסי ההרים בכדור הארץ צמחו לגבהים הולכים וגדלים לאורך ההיסטוריה של כוכב הלכת שלנו בשני שלבים מובחנים, שהתרחשו במקביל לתקופות שבהן חלה פריחה במגוון הביולוגי. כך עולה ממחקר שפורסם בכתב העת Science Advances. ממצאי המחקר מצביעים על כך שייתכן וההרים שיחקו תפקיד מרכזי בהנעת התפתחותם של החיים המורכבים בכדור הארץ.
"שינויים שהתרחשו בעומק כדור הארץ הובילו בסופו של דבר להיווצרותם של הרים גבוהים הרבה יותר לאורך הזמן. ייתכן שהדבר הפך את כוכב הלכת שלנו למקום המתאים לקיום חיים, משום שההרים סיפקו את חומרי ההזנה הדרושים להיווצרותם של החיים ולשגשוגם", אמר ד"ר מתייס סמיט, מהמחלקה למדעי כדור הארץ, האוקיינוסים והאטמוספרה באוניברסיטת קולומביה הבריטית, שעמד בראש צוות המחקר. "חומרי הזנה כמו זרחן הם מרכיבים חיוניים לקיומם של חיים בכדור הארץ. אולם לפני כשלושה מיליארד שנים, יסודות אלה היו כלואים בקרום כדור הארץ, והאוקיינוסים היו דלים מאוד בחומרי הזנה. כל זה השתנה כאשר החלו להתפתח הרים גבוהים".
גלריה


הרים בפארק הלאומי סלטפיילט-סוורטיסן (Saltfjellet-Svartisen) בנורבגיה – חלק מרצועת הרים נרחבת שנוצרה לפני כ-420 מיליון שנים, כאשר היבשת שקדמה ליבשת אמריקה הצפונית התנגשה ביבשת קדומה שהורכבה מהמגן הסקנדינבי ומאזורים סמוכים בפולין, במדינות הבלטיות ובמערב רוסיה
(צילום: Matthijs Smit)
החוקרים בחנו סלעים מותמרים (מטמורפיים), שנדחפו לעומק רב מתחת לפני הקרקע כתוצאה מהלחץ שמפעילים הלוחות הטקטוניים במהלך שלושת מיליארדי השנים האחרונות. ממצאי המחקר מראים כי הרים שנוצרו באזורים שבהם התנגשו לוחות טקטוניים הצליחו להגיע לגבהים הולכים וגדלים לאורך הזמן.
שלבי הצמיחה המואצת של קרום כדור הארץ באזורים הרריים שינו באופן דרמטי את דפוסי הבליה והסחיפה של הסלעים. כתוצאה מכך הגיעו חומרי הזנה נוספים אל הביוספרה, דבר שאפשר את התפתחות הפוטוסינתזה ותרם לעלייה בריכוז החמצן באטמוספרה.
עד לאירוע החמצון הגלובלי הראשון, שהתרחש לפני כ-2.2 מיליארד שנים, כבר הספיקו ההרים לצמוח מגבהים הקרובים לפני הים לכמחצית מגובהם של הרי ההימלאיה כיום. שלב הצמיחה המואצת השני התרחש במקביל לאירוע החמצון המשמעותי השני, לפני כ-700 מיליון שנים. "ייתכן ששלב הצמיחה הראשון הוא שהוביל לראשונה להופעתם של שטחי יבשה נרחבים, ואילו שלב הצמיחה השני הזניק את רכסי ההרים לגבהים עצומים", אמר ד"ר דווה ואן הינסברגן, מהמחלקה למדעי כדור הארץ באוניברסיטת אוטרכט, שנמנה עם צוות החוקרים. "בהתחשב בהשפעות כה משמעותיות, ייתכן שלהרים היה תפקיד גדול בהרבה ביצירתו של כוכב לכת המאפשר קיום חיים מכפי שסברו בעבר".
בסביבות תקופת התרחשותם של שני שלבי הצמיחה הללו, גדל באופן דרמטי העובי המרבי שאליו היה מסוגל קרום כדור הארץ להגיע בחגורות ההרים: תחילה מ-30 ל-60 קילומטרים, ובהמשך לכמעט 90 קילומטרים. "אנחנו משערים שהעלייה בעובי הקרום קשורה בסופו של דבר להתקררותו של כוכב הלכת שלנו", אמר ד"ר סמיט. "כתוצאה מכך השתנה התהליך שבאמצעותו נוצרים הרים, והדבר אפשר להם להגיע לגבהים גדולים יותר".
הרים הופיעו ונעלמו לאורך ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ, אך מעטים מהם הגיעו לגבהים שאנו מכירים כיום. שלוש הפסגות הגבוהות ביותר בכדור הארץ – הר האוורסט, K2 וקנצ'נג'ונגה – נמצאות ברכס ההימלאיה הגדול, שנוצר בתקופה גיאולוגית צעירה יחסית. פסגות אלה מתנשאות לגובה של כמעט תשעה קילומטרים מעל פני הים, ונשענות על קרום שעוביו מגיע עד לכ-80 קילומטרים – כמעט פי שניים מעוביו של הקרום היבשתי ברוב האזורים האחרים.
הזינוק בגובהם של ההרים לאורך ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ ייצג ככל הנראה עלייה עצומה ובלתי הפיכה בכמות החומר שהוסרה מסלעי היבשה והגיעה אל האוקיינוסים בתהליכי בליה וסחיפה. "סביר להניח שאין זה צירוף מקרים שהחיים בכדור הארץ התפתחו והתגוונו בערך באותן תקופות שבהן התרחשו שני שלבי הצמיחה המואצת של ההרים", אמרה ד"ר אלן קוייסמן, מהמוזיאון השבדי להיסטוריה של הטבע בשטוקהולם, שנמנתה עם צוות המחקר. "מרגש לחשוב שפעם כלל לא היו חגורות הרים, ושהתפתחותן במהלך שלושת מיליארדי השנים האחרונות עשויה הייתה להניע את השינויים הסביבתיים והביולוגיים שעיצבו את כוכב הלכת שלנו".







