במשך יותר משישה עשורים ניצב פעיל הסביבה יואב שגיא מאחורי הקלעים של כמה ממאבקי הסביבה המשמעותיים בישראל, והשפעתו ניכרת כמעט בכל שטח פתוח שנותר בארץ. לאורך השנים היה שגיא ממובילי המאבק לביטול תחנת "קול אמריקה" בערבה, מהכוחות המרכזיים מאחורי הקמת הקרן לשמירה על שטחים פתוחים ברשות מקרקעי ישראל, ומי שפעל להכניס שיקולים סביבתיים אל מוסדות התכנון הארציים.
השנה, במסגרת הוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, שתיערך ב-8–9 ביולי בבנייני האומה בירושלים, יוענק לשגיא פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה. זאת, כהוקרה על תרומתו לשמירת הטבע ולעיצוב התפיסה שלפיה יש להגן לא רק על שמורות טבע, אלא גם על השטחים הפתוחים כחלק ממערכת התכנון בישראל. עבור רבים מאנשי הסביבה, מדובר באחד האנשים שעיצבו יותר מכל את הדרך שבה ישראל מתייחסת לקרקע, לנוף ולמשאבי הטבע שלה.
"בלי סמכויות וחקיקה, אבל עם אמונה שצריך לשמור על הטבע"
שגיא החל את דרכו בעולם שמירת הטבע בתחילת שנות השישים, הרבה לפני שהמודעות הסביבתית הפכה לחלק מרכזי מהשיח הציבורי בישראל. "בשנות השישים המודעות לשמירת טבע ונוף כמעט לא הייתה קיימת", הוא מספר. "השטחים הפתוחים נתפסו כאזורים המיועדים לפיתוח, כמעט בלי גבולות. אני הצטרפתי אז לקומץ קטן של פקחים אזוריים, בלי סמכויות ובלי חקיקה, אבל עם אמונה שצריך לשמור על טבע הארץ". את דרכו החל כפקח ומדריך מטעם החברה להגנת הטבע בגליל, ובהמשך הקים את בית ספר שדה הר מירון, מהראשונים בארץ, ומילא תפקידים מרכזיים בארגוני הסביבה בישראל. בניגוד לפעילים שהתמקדו במאבקים נקודתיים, שגיא פעל גם מתוך מוסדות התכנון בניסיון לשנות את מדיניות הפיתוח עצמה. לאורך השנים היה ממובילי הקמת הקרן לשמירה על שטחים פתוחים ברשות מקרקעי ישראל, לקח חלק בגיבוש חוקים לניהול משאבי טבע, והקים את מכון דש"א ("דמותה של ארץ") – מהגופים המשפיעים בישראל בתחום התכנון הסביבתי והגנת השטחים הפתוחים.
במשך השנים עמד שגיא בלבם של כמה מהמאבקים הסביבתיים המשפיעים בישראל. אחד הבולטים שבהם התרחש באמצע שנות השמונים, אז נאבק בתוכנית אמריקאית להקים בדרום הערבה תחנת ממסר של רשת "קול אמריקה". בעוד ממשלות ישראל וארצות הברית ראו בפרויקט נכס אסטרטגי, שגיא הזהיר מפני הפגיעה הצפויה בנופי הערבה ובאחד מנתיבי נדידת הציפורים החשובים בעולם. יחד עם אנשי סביבה וארגונים נוספים, הוא הוביל קמפיין בינלאומי נגד הקמת התחנה. "פתחנו לובי בקונגרס בארצות הברית יחד עם ארגוני שמירת הטבע הגדולים שם, ואני הופעתי בשימוע של ועדת הקונגרס כדי לשכנע אותם שהם לא היו מאפשרים מפעל כזה לפי חוקי שמירת הטבע בארצות הברית", הוא מספר. לדבריו, זה היה גם אחד המאבקים הראשונים בישראל שבהם נעשה שימוש בכלים משפטיים כדי לעצור פרויקט סביבתי: "בית המשפט קבע שאי אפשר להקים את המתקן בלי תסקירי השפעה על הסביבה, והמהלך הזה עצר את ההחלטה". בסופו של דבר בוטלה התוכנית – ניצחון שנחשב לאחד ההישגים הגדולים של התנועה הסביבתית בישראל.
"בלי השטחים הפתוחים, שמורות הטבע יהפכו למוזיאונים של טבע"
אלא שעבור שגיא, המאבקים המקומיים היו רק חלק מתפיסה רחבה יותר. במקביל למאבקים הסביבתיים שניהל, היה שגיא מהראשונים בישראל שהזהירו מפני אובדן השטחים הפתוחים כתוצאה מפיתוח מואץ, וטען כי שמירת טבע אינה יכולה להסתכם רק בהכרזה על שמורות טבע. בתחילת שנות השמונים, לדבריו, חל אצלו שינוי תפיסתי עמוק: "נפל לי האסימון שאין די בשמורות הטבע הקטנות ובמאבקים נקודתיים כדי לשמור על טבע הארץ. השמורות חשובות מאוד, אבל הן קטנות מדי ומנותקות זו מזו. בלי השטחים הפתוחים שסביבן הן יהפכו רק למוצגים או מוזיאונים של טבע". מתוך התפיסה הזו פעל להכניס את רעיון השטחים הפתוחים למערכת התכנון, בתקופה שבה המושג עצמו כמעט שלא היה קיים בשיח הציבורי. "הבנו שצריך לשמור לא רק על שמורות טבע, אלא על דמות הנוף של הארץ כולה", הוא אומר. מה שנחשב אז לרעיון שולי יחסית, הפך עם השנים לחלק מרכזי בשיח הסביבתי והתכנוני בישראל.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי גם בגישה התכנונית שקידם במשך השנים. בתקופה שבה מדיניות הפיתוח בישראל עודדה התפשטות עירונית על חשבון שטחים טבעיים וחקלאיים, שגיא דחף לריכוז וציפוף הבנייה בתוך הערים ולשמירה על המרחבים הפתוחים שמחוץ להן. לדבריו, באותן שנים עצם המושג "שטחים פתוחים" כמעט שלא היה קיים בשיח הציבורי: "כשדיברו בתקשורת על 'שטחים פתוחים' זה היה בעיקר בהקשר של נפילת טילים או שריפות. לא התייחסו לזה כאל נושא של טבע, נוף ואיכות חיים".
המשך ישיר לדור הראשון של שומרי הטבע בישראל
אולי יותר מכול, התרומה הייחודית של שגיא הייתה היכולת לחבר בין עולם המחקר לבין מוקדי קבלת ההחלטות. אף שלא צמח מתוך המסלול האקדמי הקלאסי, במשך השנים ידע לרתום מדע, מחקרים ונתונים לטובת שינוי מדיניות ממשי בשטח. שגיא עצמו רואה את פעילותו כהמשך ישיר לדור הראשון של שומרי הטבע בישראל. "זכיתי לקחת חלק במאמץ לשמור על טבע הארץ בעקבות הדור הראשון של שומרי הטבע – עזריה אלון, פרופ' היינריך מנדלסון ופרופ' אמוץ זהבי", הוא מציין ואומר: "אמוץ זהבי לימד אותנו, ממשיכי דרכו, מהי שמירת טבע וכיצד ניתן לממש אותה". מתוך תפיסה שלפיה ידע סביבתי צריך להפוך לכלי עבודה של מתכננים, פוליטיקאים ומוסדות המדינה, ולא להישאר רק במאמרים מקצועיים, פעל שגיא לאורך השנים לחבר בין מחקר, תכנון וקבלת החלטות. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בספרו "דמותה של ארץ", שראה אור בשנת 2020, ובו שרטט את המעבר ההיסטורי מתפיסת "כיבוש הקרקע" אל רעיון השמירה על השטחים הפתוחים, דרך המאבקים והשינויים שעיצבו את עולם הסביבה הישראלי.
שגיא מתאר תחושת סיפוק לצד דאגה לעתיד השטחים הפתוחים בישראל. "אני חושב שיש מקום גם לפסימיות וגם לאופטימיות", הוא אומר. "הפסימיות חשובה כדי להבין אילו נזקים עלולים להתרחש וכמה המצב עדיין שברירי. אבל בלי אופטימיות ובלי נחישות לשנות, שום דבר מהשינויים שהושגו לא היה קורה". לצד ההתקדמות שחלה לדבריו ביחס לשמירת הטבע והסביבה, הוא מזהיר כי הלחצים לפיתוח לא נעלמו: "מצד אחד יש היום שינוי עמוק בתפיסה של שמירת שטחים פתוחים וסביבה, אבל מצד שני אנחנו רואים כל הזמן ניסיונות לכרסם בזה באמצעות חקיקה וקידום מואץ של בנייה ופיתוח".
בואו לגלות מחקרים פורצי דרך בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, שתתקיים בבנייני האומה בירושלים ב-8–9 ביולי >> להרשמה לוועידה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
