עד כה, מחקרים שעסקו בהיקף השימוש במים מתוקים בתעשייה היו מעטים וממוקדים בחומר מסוים או מדינה מסוימת, למשל שימוש במים מתוקים לטובת ייצור אלומיניום בסין. כעת, מחקר ראשון מסוגו, בהובלה משותפת של ד"ר אסף צחור, סגן דיקן בית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן, חושף את ממדי התופעה בעולם וקורא לפעולה דחופה.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Nature Sustainability, בחן את "טביעת הרגל הכחולה" – כלומר את כמות המים המתוקים הנשאבים ממקורות טבעיים – עבור הייצור של 16 חומרים מתכתיים ולא-מתכתיים חיוניים, ב-164 מדינות ואזורים בין השנים 1995 ל-2021.
5 צפייה בגלריה
טביעת הרגל המימית של ייצור חומרים בעולם, 1995-2021. תרשים A: ארבעה מדדים עולמיים (ערכים מנורמלים ל-100 בשנת 1995). הקו הכחול הרציף מייצג את השינוי הממוצע בטביעת הרגל המימית של ייצור חומרים. תרשים B: שינויים בטביעת הרגל המימית של ייצור חומרים לפי סוג חומר (ערכים מנורמלים ל-100 בשנת 1995). תרשים C: טביעת הרגל המימית של ייצור חומרים לפי סוג חומר (באחוזים מסך טביעת הרגל המימית העולמית). תרשים D: טביעת הרגל המימית של סקטורים כלכליים הרוכשים את החומר
(איור: מתוך כתב העת Nature Sustainability)
ממצאי המחקר מדאיגים: טביעת הרגל הכחולה של ייצור החומרים ברחבי העולם הוכפלה, מ-25.1 מיליארד מטרים מעוקבים בשנת 1995 ל-50.7 מיליארד מטרים מעוקבים בשנת 2021.
במדינות מזרח אסיה, דרום אסיה ואוקיאניה (אוסטרליה, מיקרונזיה, מלנזיה) נרשמה עלייה חדה של 267% בשימוש במים מתוקים לטובת ייצור חומרים. לעומת זאת, בסין – שכבר עתה מתמודדת עם משברי מים, זיהום מקורות, גידול בביקוש, וירידה במפלסי מאגרי המים הטבעיים – נמדד זינוק של כ-400% בהקצאת מים מתוקים לתעשייה.
"דמיינו את החיים שלנו בלי ברזל, פלדה ומלט. בלי פלסטיק ואלומיניום, בלי עץ, נייר וקרטון", אומר ד"ר צחור. "החומרים הללו מאפשרים את החיים המודרניים. בלעדיהם אין בנייה ותשתיות, אין תעשייה, תחבורה או תעופה, ואין מסחר ומשלוחים. אבל הפקה וייצור של החומרים הללו כרוך בתשומות אדירות של מים מתוקים, ראויים לשתייה, שמשמשים בתהליכי הייצור. למרות הנפח העצום שלהם – מיליארדי מטרים מעוקבים בשנה – המים הללו נסתרים מהעין. הם נשאבים ומובלים למפעלים ייעודיים, באזורי תעשייה. הם גלומים בייצור המוצר ולכן 'מסתתרים בתוך המוצר'. מהסיבה הזו הם מכונים גם 'מים וירטואליים'. כאשר מדינה, למשל סין, מייצרת פלדה, ואז מייצאת אותה, היא למעשה משנעת כמות עצומה של מים וירטואליים הגלומים בפלדה מאזור אחד לאחר".
עד היום, נפח המים המתוקים, הראויים לשתייה, המשמשים לייצור מוצרים נותר בחזקת תעלומה, זאת למרות שהמים הללו באים על חשבון מים לשתייה, סניטציה או השקיה. "במדינות רבות, שאיבה עודפת של מים לטובת ייצור פלסטיק, אלומיניום, מלט או פלדה, פוגעת במצב מי התהום, זמינות המים בנהרות ונחלים, ומצב המערכות האקולוגיות החיוניות לבריאות האדם", מסביר ד"ר צחור את המשבר.
לפי המחקר החדש, ככל שייצור החומרים ימשיך לצמוח, כך תחריף התחרות על משאבי מים מתוקים. לכן, יש לאמץ באופן מידי גישה ניהולית רב-ממדית ואינטגרטיבית של משאבי מים, במיוחד במדינות שכבר סובלות ממחסור חמור במים.
המחקר מצא כי פלדה היא החומר הצורך את עיקר המים – כ-40% מטביעת הרגל הכחולה של ייצור החומרים העולמי בשנת 2021. אחריה ניצבים נייר (18%) ופלסטיק (כ-9%). השימוש במים מתוקים לטובת ייצור אלומיניום ומלט צמח ביותר מ-80% בתקופה זו, אך חלקם הכולל נותר קטן יותר.
במקביל, ניכרת שונות אזורית: בעוד שבמדינות ה-OECD נרשמה ירידה של 11% בשימוש במים לתעשייה, באסיה ואוקיאניה עלתה הצריכה לשני שלישים מהשימוש העולמי הכולל. סין לבדה אחראית לכמעט מחצית מטביעת הרגל הכחולה העולמית, בעקבות זינוק היסטורי בייצור פלדה, אלומיניום, מלט ונייר.
עבור סין, מדובר בתחרות חריפה במיוחד על משאבי מים, שכן המדינה כבר סובלת ממשברי מים, זיהום מקורות, גידול בביקוש, וירידה במפלסי מאגרי המים הטבעיים, במי תהום ובנהרות.
לפי אחד התרחישים שנבחנו במחקר, עד שנת 2050 טביעת הרגל הכחולה של חומרים כמו פלסטיק, מלט, פלדה, אלומיניום ונחושת תמשיך להכפיל את עצמה ותהווה למעלה מ-10% מצריכת המים המתוקים העולמית.
החוקרים ממליצים לממשלות ולתעשיות לפעול כעת ובנחישות. זיהוי מוקדי התערבות – שלבים ספציפיים בשרשראות האספקה של חומרים מסוימים – במדינות סין, הודו, קזחסטן וטורקיה, יכול לסייע בצמצום סכסוכים סביב מים באמצעות שיפור יעילות הייצור. בטווח הארוך, החוקרים ממליצים על צעדים לעידוד אימוץ טכנולוגיות לחיסכון במים וכן מעבר לפרקטיקות של כלכלה מעגלית, באמצעות סובסידיות, הטבות מס ומנגנוני מימון תעשייתיים. "המחקר חושף את העלויות הנסתרות של החומרים עליהם נשענת הכלכלה העולמית", מסכם ד"ר צחור. "אם לא נתייחס למשבר המים באסטרטגיות הייצור והצריכה העולמיות, נגביר את הסיכון גם למשאבי מים ולתעשייה. הזמן לפעול הוא עכשיו".
