איך אפשר לדעת אם קיפוד נמצא במצב של לחץ? חוקרים פיתחו ואימתו שיטה לא פולשנית למדידת רמות הלחץ אצל קיפודים אירופיים (Erinaceus europaeus), באמצעות ניתוח הורמונים בדגימות צואה. במחקר, שפורסם בכתב העת Conservation Physiology, קיבלו מחבריו תובנות לגבי האופן שבו איומים שונים משפיעים על בריאותם ורווחתם של הקיפודים – וזאת במטרה לשפר את מאמצי השימור והשיקום של מין שאוכלוסייתו נמצאת במגמת דעיכה.
לחץ הוא תגובה טבעית לסכנה, המסייעת לבעלי חיים להגיב במהירות כאשר הם חשים מאוימים. בדרך כלל מדובר בתגובה קצרת טווח, ולאחר שהאיום חולף, רמות הלחץ חוזרות למצבן הרגיל. שינויים סביבתיים שמצמצמים בתי גידול או גורמים לפיצולם, ירידה בזמינות המזון ופעילות אנושית – כל אלה עלולים להשפיע על חיות הבר. כאשר תגובת הלחץ נמשכת לאורך זמן, עלול להתפתח לחץ כרוני, אשר מחליש את מערכת החיסון, פוגע ברבייה ובהצלחת גידול הצאצאים, ואף מעלה את שיעורי התמותה.
עבור מינים כמו הקיפוד האירופי, שאוכלוסייתו כבר נמצאת במגמת ירידה, זיהוי הגורמים ללחץ עשוי לספק רמזים חשובים לאתגרים העומדים בפניו ולסייע במאמצי השימור. בתור "מין אינדיקטור", קיפודים יכולים לספק תובנות לגבי בריאותה הכוללת של המערכת האקולוגית. הם גם היונקים הזוכים למספר הרב ביותר של פעולות חילוץ והצלה, שכן על פי הערכות, כ-40 אלף קיפודים מוחזקים בתנאי שבי בבריטניה בכל רגע נתון.
קיפוד אירופי לוגם מקערית מים
(צילום: Flowal93/Shutterstock)
צואת קיפוד אירופי
(צילום: Patrick Glaume/Shutterstock)
הבנת האופן שבו קיפודים מגיבים ללחץ עשויה לסייע גם בשיפור הטיפול בהם וברווחתם במהלך תהליכי שיקום. עבור חיות בר, עצם השהייה בשבי, הטיפול וההחזקה, הבדיקות הרפואיות והטיפול הווטרינרי – עלולים להגביר את רמת הלחץ אצל בעל חיים שכבר נמצא במצב פגיע. זיהוי דרכים לצמצום הלחץ עשוי לסייע להחלמתם, בעוד שמדידת רמות הלחץ תאפשר לעקוב אחר מצבם גם לאחר השחרור ולבחון כיצד הם מסתגלים מחדש לחיים בטבע.
כאשר בעל חיים חש מאוים, ציר ההיפותלמוס–יותרת המוח–יותרת הכליה (HPA) מפעיל שרשרת הורמונלית המסייעת לו להתמודד עם הסכנה – תגובת ה"הילחם או ברח". לאחר שהאיום חולף, משתחררים גלוקוקורטיקואידים – הורמונים כמו קורטיזול ו/או קורטיקוסטרון – המסייעים לגוף לחזור למצבו הרגיל. בהמשך מופרשים ההורמונים הללו דרך השתן והצואה. כאשר בעלי חיים חווים לחץ כרוני, רמות הגלוקוקורטיקואידים בגופם נותרות גבוהות.
קיפוד אירופי
(צילום: Rudolf_Prchlik/Shutterstock)
אחת הדרכים למדידת רמות הגלוקוקורטיקואידים ולקביעה מהי רמה הנחשבת גבוהה, היא הזרקת הורמונים לבעל חיים ולאחר מכן נטילת דגימות דם במרווחי זמן קבועים כדי לעקוב אחר השינויים. עם זאת, הליך זה הוא פולשני ומצריך ביצוע של נטילת הדגימות על ידי וטרינר. לחלופין, ניתן לאסוף דגימות צואה לפני אירוע מעורר-לחץ ולאחריו. במחקר אותו הובילה הדוקטורנטית אמילי הארפר, מבית הספר למדעי בעלי החיים, הכפר והסביבה של אוניברסיטת נוטינגהאם טרנט, נבדקו שלוש שיטות לא פולשניות למדידת הורמונים, הנמצאות בשימוש נפוץ אצל יונקים אחרים.
אצל קיפודים שהגיעו למרכזי שיקום, רמות הגלוקוקורטיקואידים בצואה הגיעו לשיא ביום שלאחר קבלתם, אך ירדו בחלוף שבעה ימים. מחברי המחקר מצאו כי רמות הגלוקוקורטיקואידים בצואתם של קיפודים שהתקבלו למרכז שיקום ומתו לאחר מכן, היו גבוהות באופן מובהק מאלו של קיפודים ששרדו. כמו כן, רמות הגלוקוקורטיקואידים בקרב קיפודים שנדבקו בטפיל מעיים מסוג קפילריה (Capillaria) היו גבוהות באופן מובהק בהשוואה לקיפודים שלא נדבקו. לאחר שבעה ימים במרכז השיקום, רמות הגלוקוקורטיקואידים חזרו לרמות דומות לאלה שנמדדו אצל קיפודים בריאים שלא היו נגועים בטפיל וחיו בטבע.
כעת, לאחר שאומתה שיטה למדידת לחץ אצל קיפודים, מחקרים נוספים יוכלו לבחון את ההשפעה של גורמי לחץ ואיומים שונים. "כך למשל, ניתן יהיה לבדוק את ההשפעה של שינויים בבתי גידול ושל פעילות אנושית – כמו פסטיבלי מוזיקה, הקמת שכונות מגורים או קרבה לכבישים – ולבחון אם הם משפיעים על רמות הלחץ בקרב אוכלוסיות קיפודים", אמרה הארפר. "השיטה עשויה גם לשפר את רווחתם של קיפודים הנמצאים בתהליכי שיקום. היא תאפשר לבחון את ההשפעה של טיפולים מסוימים, שהייה ממושכת בשבי, פציעות ומחלות ספציפיות, וכך לעקוב אחר מצבם של הקיפודים הן בזמן שהותם במרכזי השיקום והן לאחר שחרורם לטבע".
