נפתח את מבזק החדשות עם בעל החיים, שפיצח את הסוד לחיים הארוכים ביותר בטבע. מדענים הצליחו למפות כמעט את כל הגנום של הישנונן הגרינלנדי, אחד ממיני הכרישים המרתקים בעולם.
(צילום: ליאור שרון)
מדובר בייצור מסתורי שחי במעמקי האוקיינוס ועשוי להגיע לגיל של מאות שנים (הוא מגיע לבגרות רק בסביבות גיל 150). הניתוח הגנטי חושף שילוב ייחודי של מנגנונים ביולוגיים, בהם יציבות גבוהה של ה-DNA, מערכת תיקון נזקים יעילה במיוחד ותגובה חיסונית מתקדמת.
כולם ביחד עשויים להסביר כיצד הכריש מצליח לא רק לחיות זמן כה רב, אלא גם לשמור על עמידות יוצאת דופן למחלות, כמו סרטן. החוקרים מצאו גם התאמות גנטיות הקשורות לוויסות ברזל ולהפחתת נזקי חמצון, תהליכים שמוכרים כמפתח להזדקנות בגוף האדם.
המסקנה המרכזית, לאופטימיים מבינכם, היא שאין "גן קסם" אחד לאריכות ימים, אלא מערכת מורכבת של שינויים שעובדים ביחד בהרמוניה. לדברי החוקרים, אם נצליח להבין את המנגנונים האלה לעומק - ייתכן שנוכל בעתיד לשפר את ההבנה שלנו לגבי הזדקנות ומחלות.
ומכאן, למלפפוני ים, שמצליחים להפתיע כל פעם מחדש. מחקר חדש חושף תופעה יוצאת דופן, וכמעט בלתי נתפסת. רקמות שנחתכו ממלפפון ים מהמין Psolus fabricii, לא רק שלא מתו, אלא המשיכו "לחיות" באופן עצמאי במשך שנים.
בניסוי שנערך בקנדה, הן המשיכו להשתנות ולהגיב זמן רב לאחר שנותקו מהגוף, ולמעשה חלקים קטנים מהייצור הימי ממשיכים לקיים פעילות ביולוגית מלאה, לתקן את עצמם, לספוג מזון מהסביבה ואפילו להגיב למגע – תופעה שלא נצפתה מעולם ברקמה של בעל חיים אחר.
המשמעות עשויה להיות מהפכנית: ייתכן שמדובר במנגנון שמאפשר לרקמות לשרוד כמעט ללא הגבלת זמן, מעין "אלמוות ביולוגי". ומעבר לסקרנות, התגלית פותחת כיוונים חדשים בחקר התחדשות תאים וריפוי פצעים בעתיד הרפואה האנושית.
ולסיום, אירוע דרמטי בשמי ארה"ב הסתיים דווקא בחדשות מעודדות: מטאור שנע במהירות עצומה של כ-120 אלף קמ"ש התפוצץ באטמוספרה מעל צפון מזרח המדינה בעוצמה השווה לכ-250 טונות TNT – אך מבלי לגרום לנפגעים או לנזק משמעותי.
הפיצוץ יצר הדף ורעשים שהרעידו בתים והבהילו תושבים, אבל הגוף השמיימי התפרק בגובה רב בזכות אחד ממנגנוני ההגנה החשובים של כדור הארץ: האטמוספירה שלנו, שמסוגלת לפרק עצמים מסוכנים לפני שהם מגיעים לקרקע. למרות הבהלה שנרשמה, האירוע מאפשר לחוקרים ללמוד כיצד מטאורים מתפרקים באוויר, להעריך עוצמות פגיעה ולשפר מודלים לחיזוי סיכונים עתידיים.
