בחולות מערב הנגב אפשר לעיתים נדירות בלבד לזהות עקבות קטנות של זיקית סיני, תת-מין של הזיקית הים-תיכונית שנפוצה בארץ. זיקית סיני נמצאת במדבר הארץ-ישראלי וכמעט אינה יורדת מהשיחים שעליהן היא חיה. כשהיא יורדת מהשיחים, זה לרוב מסיבה אחת: "הנקבות מחפשות איפה להטיל ביצים", מסביר לירן שגיא, עמית תוכנית ממשק שחקר את תת המין המדברי במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בהנחיה של פרופ' עמוס בוסקילה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. החיפוש הזה אולי נשמע פשוט, אבל מתחת לפני הקרקע מתרחש תהליך מפרך של ניסוי וטעייה, שבמידה רבה גובה את חייה של הזיקית.
עולמות מקבילים
במהלך המחקר, שנשען על יותר מ-1,500 תצפיות במשך 15 שנים, צוות המחקר שם לב לתופעה מוזרה: אוכלוסיית הזיקיות במדבר מתנהלת הלכה למעשה כשתי אוכלוסיות נפרדות. כלומר, זיקיות סיני חיות כשנה, מטילות ביצים ומעט לאחר מכן מתות. הביצים בוקעות כעבור כ-11 חודשים בלי הוריהן. "גילינו שיש זיקיות שחיות רק בשנים זוגיות ומדגירות ביצים בשנים אי-זוגיות. במקביל יש זיקיות שחיות רק בשנים אי-זוגיות ומדגירות ביצים בשנים זוגיות", אומר שגיא. התוצאה היא שתי קבוצות שחיות באותו המרחב, אבל כמעט לעולם לא חופפות.
לדבריו, ההתנהגות הזו, שנקראת אלוכרוניה, אינה רק מוזרה אלא נדירה מאוד בטבע, ובבעלי חיים יבשתיים היא כמעט שלא קיימת. רוב בעלי החיים מתרבים במקביל, כך שהאוכלוסיות שלהם מתערבבות כל העת. כאן, לעומת זאת, כל דור מתרבה רק פעם אחת, ואז נעלם, והדור הבא שלו מגיע לעולם כמעט שנה לאחר מכן. "מעט מהפרטים שורדים לעונת רבייה ראשונה, וכמות אפסית מתוכם מצליחים לשרוד לעונת רבייה שנייה", אומר שגיא.
אבל השאלה המרתקת היא למה דווקא זיקיות סיני חיות חיים קצרים כל כך בעוד קרובותיהן, הזיקיות הים-תיכוניות חיות כפול זמן מהן ולעיתים אף יותר? התשובה, ככל הנראה, נמצאת מתחת לפני הקרקע המדברית.
חפירה עד קצה גבול היכולת
כדי להבין את מקור התופעה המשונה, יצאו שגיא והצוות לחפש את קיני ההטלה של הזיקיות. במהרה הם גילו תופעה קיצונית נוספת. "ראינו שהן חופרות בערך לעומק של מטר, שזה מאוד קיצוני. רוב הלטאות, ובטח אלה שהן פחות או יותר בגודל של הזיקיות, חופרות בערך 30 סנטימטר, ושם הן מטילות את הביצים", אומר שגיא.
העומק לא היה המוזרות היחידה: בניגוד לרוב הלטאות, הזיקית לא חופרת מחילה אחת ומטילה בה את ביציה. "הן חופרות ארבע או חמש פעמים מחילות. כל פעם הן מתחילות לחפור, מגיעות בערך לשליש הדרך ואם הן מבינות שמשהו לא מתאים הן עוזבות", הוא מסביר. מה גורם להן להבין שמשהו לא מתאים? החוקרים הבחינו שהזיקית עוצרת בנקודה קבועה יחסית, בעומק של 30–40 סנטימטרים, כי למעשה זו הנקודה הקרה ביותר מתחת לפני הקרקע ושתחתיה הטמפרטורה מתחממת.
רק בנקודה הזו, אומר שגיא, הזיקית יכולה להבין האם הזווית שבה היא חפרה את המחילה טובה מספיק: שהמחילה לא תהיה תלולה מדי, מה שמעלה את הסיכון שחול מפורר יגלוש פנימה תוך כדי חפירה ויקשה על פינויו לאחור, ומצד שני שהמחילה לא תהיה בשיפוע מתון מדי, כך שהזיקית תוכל לחפור בזמן סביר לעומק המתאים לביצים שלה. בשלב הזה היא מחליטה האם להשקיע את האנרגיה בהמשך החפירה או לנטוש ולהתחיל לחפור מחילה חדשה בנקודה אחרת.
אבל לחפירה הארוכה יש מחיר. "אחרי שהן סוף סוף מטילות ביצים הן כבר רזות מאוד, ממש עור ועצמות. בשלב הזה אין להן מספיק אנרגיה כדי לשרוד את החורף, והן פשוט מתות במהלכו", מסביר שגיא. החפירה החוזרת ונשנית לעומק האדמה נועדה כדי למצוא תנאי הדגרה מיטביים לביצים, עם רטיבות וחום שיתאימו בדיוק. הצורך בקיום הדור הבא גובה את חייהם של ההורים, ומייצר את מחזור החיים הדו-שנתי שבו כל דור חי בעולם בנפרד. הזכרים משלמים מחיר דומה; הם לא חופרים אבל הם משקיעים אנרגיה עצומה בחיפוש אחר נקבות, בשמירה עליהן לאחר ההזדווגות ובסילוק זכרים אחרים ולכן גם הם מסיימים את עונת הרבייה באפיסת כוחות.
משבר האקלים מתחת לפני הקרקע
לדברי שגיא, המערכת המורכבת הזו, שנבנתה במשך אלפי שנים של אבולוציה מדברית, עלולה להיות רגישה במיוחד לשינוי האקלים. "שינוי האקלים משנה את הטמפרטורה מעל פני האדמה וגם מתחתיה. הדגרה בטמפרטורה של כמה מעלות בודדות יותר פוגעת בהצלחה של בקיעת הביצים, באבקועים שיוצאים לאוויר העולם וביכולת שלהם להתפתח ולשרוד", הוא אומר. "גם השינוי בתדירות ובעוצמת הגשמים משפיעה. אם יהיו שנים לא מספיק גשומות, הקרקע בעומק לא תירטב, וללא רטיבות בקרקע, הביצים לא יצליחו לשרוד".
מרכיב נוסף וקריטי הוא קרום הקרקע, שכבה דקה שמייצבת את שכבת החול העליונה של הקרקע. השכבה הזאת נוצרת על ידי מיקרואורגניזמים, בעיקר כחוליות (חיידקים שמבצעים פוטוסינתזה). "שינוי האקלים עלול להחליש את קרומי הקרקע, והם יתמכו פחות בקרקע. זה עלול לגרום לקריסה של יותר מחילות. כלומר, הזיקית תצטרך להשקיע יותר אנרגיה בחפירות", אומר שגיא.
4 צפייה בגלריה
מחילת הזיקיות הראשונה שנמצאה אי פעם. הרגליים של פרופ' עמוס בוסקילה. התמונה צולמה ב-2003
(צילום: אלי הררי)
העובדה שהזיקיות חיות בשתי תת-אוכלוסיות מקבילות, גם היא עלולה להיות בעיה בתנאים קיצוניים יותר. "ההפרדה לשתי אוכלוסיות בעצם 'מקלה' על המין הזה להיכחד במקרה של שינוי קיצוני, כי למעשה אוכלוסייה אחת לא יכולה לעזור לשנייה גם אם אחת מהן קרסה וקרובה להכחדה. הבוגרות של אוכלוסייה אחת פוגשות רק את האבקועים של האוכלוסייה השנייה, ואינן יכולות להתרבות איתן", הוא אומר.
לדברי שגיא, אחת המסקנות המרכזיות מהמחקרים לא נוגעת רק לזיקיות אלא לתפיסה רחבה יותר של שמירת טבע. "אנחנו לא יודעים מספיק על מה שקורה מתחת לפני השטח. יש הרבה מינים של בעלי חיים שמתקיימים או שמתרבים בעיקר מתחת לקרקע, ולכן הידע הזה חיוני כדי לשמור עליהם ועל בתי הגידול שלהם", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
