במחקר שעוסק בנושא המשפט הרומי, ניתחו חוקרי אוניברסיטת קרלוס השלישי במדריד את התקנות ואת הלוגיסטיקה הקיסרית המורכבת בתקופת רומא העתיקה. במחקר נמצא כי באמצעות מנגנון אדיר הוסדרו הליכי הלכידה, השינוע, האבטחה והפיקוח של בעלי חיים ששימשו במופעי הראווה של האימפריה הרומית - מופעים שהיו פופולריים הרבה יותר מקרבות הגלדיאטורים.
גלריה
ציור קיר רומי המציג אדם נלחם באריה
(איור: Museo Nacional de Arte Romano (MNAR), número de inventario CE26719)
גלדיאטור מסוג "מורמילו" נלחם באריה ברברי (אריה אפריקני ענק) בקולוסיאום ברומא, במהלך הוצאה להורג באמצעות חיות טרף
(איור: Firmin Didot/Wikimedia Commons)
מופעים אלו היו חלק מרכזי מתרבות הבידור הרומית ("לחם ושעשועים") ונחלקו למספר סוגים: קרבות אדם מול חיה, קרבות בין חיות, הוצאות להורג ותצוגות אקזוטיות של בעלי חיים נדירים שהובאו מרחבי האימפריה. כלל המופעים נערכו באמפיתיאטראות רומיים – שהמפורסם שבהם הוא הקוליסאום ברומא – ומאחוריהם עמד מנגנון צבאי ומנהלי מתוחכם ומורכב.
ניתוח ההיבטים המשפטיים של המופעים הללו בוצע בעיקר על סמך שתי חוקות אימפריאליות מתוך הקודקס התאודוסיאני, לקט רשמי ומקיף של חוקי האימפריה הרומית, שנערך ונחתם בפקודתו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית, תאודוסיוס השני. המחקר, שפורסם בכתב העת Revista General de Derecho Romano, מספק תובנות חדשות על עולם הבידור ברומא העתיקה: החל ממונופול אימפריאלי על ציד אריות ועד להתעללויות וסכסוכים ביטחוניים שנגרמו במהלך הובלת חיות הבר.
באמצעות בחינת הצווים הקיסריים שנשתמרו בקודקס תאודוסיאנוס ואוגדו מאוחר יותר בקודקס יוסטיניאנוס, הדגימו מחברי המחקר כיצד הפעיל השלטון הקיסרי פיקוח הדוק על חיות אקזוטיות. "בראשית ימי הביניים, לנוכח המחסור הגובר בחתולים גדולים, הונהג מונופול מדינתי על אריות כדי להבטיח אספקת חיות למופעי הראווה של הקיסר ולמנוע תחרות מצד גורמים פרטיים – כך שבמילים אחרות, כל האריות היו שייכים לקיסר", אמרה פרופ' רוזה מריה קרניו סאנצ'ס, חוקרת במכון ללימודים קלאסיים ע"ש לוקיוס אנאוס סנקה באוניברסיטת קרלוס השלישי.
הקולוסיאום ברומא
(צילום: SophieOst/Shutterstock)
מדליון ברונזה המתאר מאבק בין אדם לבין חיית בר
(צילום: Römisch-Germanisches Museum, Cologne/Wikimedia Commons)
בצבא הרומי היו יחידות בעלות התמחות באיתור, לכידה ושמירה על חיות הבר לאורך גבולות האימפריה. יתרה מכך, שינוע בעלי חיים אלו אל הבירה או אל גני החיות הקיסריים הציב אתגרים לוגיסטיים וכלכליים משמעותיים. הסיבה לכך הייתה שהפרובינקיות (יחידות מנהלתיות בתחום שלטון החוץ של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן של הקיסרות הרומית) נדרשו לספק את כוח האדם הדרוש להובלה על חשבון הקופה המקומית. מצב זה עלול היה להוביל למעשי מרמה – ובפרט לעיכובים מכוונים ומיותרים, שלא רק גרמו נזק כלכלי לערים, אלא גם אפשרו להסתיר שימוש בלתי-מורשה בבעלי החיים לצורך מופעים פרטיים. כדי למנוע ניצול לרעה זה, הטיל הממשל הקיסרי קנסות כבדים בזהב על מפקדים צבאיים שלא מילאו אחר ההוראות.
בניגוד לקרבות הגלדיאטורים – שנעלמו בהדרגה עקב ההסתייגות המוסרית של הנצרות והעלות הגבוהה הכרוכה בארגונם – מופעי הציד והלחימה שרדו במשך מאות שנים והפכו למפגני שליטת האדם בטבע ולביטוי להוד והדר של העוצמה הקיסרית. תופעה רחבת-היקף זו התפשטה ברחבי האימפריה הרומית, ובכלל זה בהיספניה (השם הלטיני שניתן על ידי הרומאים לכל חצי האי האיברי, האזור שכולל כיום את המדינות ספרד ופורטוגל).
דוגמה מובהקת לכך היא האמפיתיאטרון העצום באיטליקה, עיירה רומית עתיקה שהוקמה בשנת 206 לפני הספירה, הנמצאת כ-9 קילומטרים מצפון-מערב לסביליה, בחבל אנדלוסיה שבספרד, אשר יכול היה לארח מגוון מופעים (לרבות האכזריים ביותר שבקרבות הראווה באותה העת). "בניגוד למקורות ספרותיים או לסרטים, המציגים בפנינו רק את התוצאה הסופית בזירה, ניתוח המשפט הרומי מאפשר לנו להבין את המתרחש מאחורי הקלעים: ניהול המשאבים, הסכסוכים הטריטוריאליים והמאמץ הלוגיסטי העצום שהיה כרוך בקיום אחד המופעים הפופולריים ביותר בעת העתיקה", סיכמה פרופ' קארניו סאנצ'ס.
