נסיגת קרחונים בהרי האנדים, בהרי ההימלאיה ובאזורים גבוהים אחרים מעצבת מחדש את החיים התרבותיים והרוחניים של קהילות שונות. על פי מחקר שפורסם בכתב העת Nature Climate Change, אותו ערכו שישה חוקרים מדרום אמריקה, אסיה ואפריקה, הקהילות המקומיות רואות בהמסת קרחונים סימנים לחוסר איזון מוסרי, ענישה או היחלשות ההגנה מצד אבות קדמונים ואלוהויות. הקהילות הללו מקשרות את השינויים באקלים למעשיהן, ולא לכלכלות התעשייתיות המאיצות במהירות את שינויי האקלים.
דוגמאות מבוליביה, פרו ונפאל מראות כיצד היעלמות הקרח משפיעה על טקסים, עליות לרגל ותיירות, ובמקביל משבשת את אספקת המים. מחברי המחקר טוענים כי מדיניות אקלים צריכה להתחשב באובדן תרבותי ורוחני, כאשר קהילות ילידיות צריכות להיות מרכזיות בהגדרת פתרונות אקלימיים.
הממצאים ממחישים כי קהילות מגוונות אלו חולקות גם מערכות אמונה הקשורות באופן אינהרנטי לנופים בהם הן מושרשות. כאשר נופים אלה משתנים, כך משתנים גם הקשרים הרוחניים של אנשים עם העולם הטבעי. לעתים קרובות, במיוחד באזורים ילידיים של האנדים וההימלאיה, שינויי נוף מתפרשים כעונשים.
פסגת הר צ'אקלטאיה בבוליביה, אזור שהקרחון הנושא שם דומה נעלם ממנו ב-2009
(צילום: Ororu/Shutterstock)
אנשי האיימארה בבוליביה
(צילום: Alexandre Laprise/Shutterstock)
קרחון צ'אקלטאיה (Chacaltaya) בבוליביה נעלם בשנת 2009, שש שנים מוקדם יותר ממה שחזו המדענים. לדברי ד"ר אליזבת אליסון, ממכון קליפורניה ללימודים אינטגרליים בסן פרנסיסקו, החוקרת את הצומת שבין דת ואקולוגיה, לאובדן זה היו היבטים רבים. הוא גבה מחיר מאספקת המים האזורית ומקיבולת המאגרים המשרתים שתי ערים סמוכות, לה פאס (La Paz) ואל אלטו (El Alto), ושימש כסימן דרמטי להשלכות האקולוגיות של ההתחממות הגלובלית בבוליביה. הוא גם סימן שינוי מטריד עבור הילידים באזור, שמפרשים שינויים בקרחונים כהשתקפות על האופי המתפתח של מערכות היחסים המוסריות שלהם עם האלים השולטים בקהילתם, ולעתים קרובות רואים בהיעלמות הקרחונים סימן לכך שהאלים שלהם מתרחקים מהם.
הקרחון הנעלם שכן בעמק מילוני (Milluni Valley), הממוקם בגובה של כמעט 4,300 מטרים מעל פני הים. עם זאת, יש בעמק הגבוה כ-12 קרחונים נוספים, המשמשים כאבות קדמונים ומגינים עבור תושבי העמק הילידים, אנשי האיימארה (Aymara). על כן, ד"ר אליסון טוענת כי בני האיימארה מפרשים את המסת הקרחונים כהיחלשות כוח ההגנה של אבותיהם. "אחת מחברות הקהילה תיארה את השינויים הללו כצורה של ענישה על חוסר כבוד גובר לסביבה בתוך הקהילה, בין היתר באמצעות שימוש יתר בפלסטיק וכישלון בשימור של עצי הקהילה", אמרה ד"ר אליסון.
צפונה יותר, באנדים הפרואניים, קרחונים ששימשו כאתרי עלייה לרגל של ילידים במשך מאות שנים נעלמים בקצב מדאיג. המסת הקרחונים משנה הן את הקשר בין קהילות ילידים לאלים שלהן, והן את העלייה לרגל שדרכה קשר זה בא לידי ביטוי.
העלייה לרגל השנתית לקרחון קולקיפונקו בפרו
(צילום: Dante Ttito/Wikimedia Commons)
נשות תרבות הקצ'ואה בפרו
(צילום: Lecker Studio/Shutterstock)
העלייה לרגל לקרחון קולקיפונקו (Qulqipunku) בדרום פרו לרגל חגיגת פסטיבל "אדון כוכב השלג", אותה עורכים דוברי קצ'ואה ברחבי האזור מדי שנה, היא העלייה לרגל הילידית הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. אולם ככל שהקרחון נמס, אופי העלייה לרגל משתנה. עולי רגל ילידים אספו בעבר קרח מהקרחון ונשאו אותו הביתה כאות לקשר עם אבותיהם ושומריהם. פעולת נשיאת הקרח הדגימה את מסירותם לאלים אך גם שירתה את עולי הרגל, ששמרו על הקרח המומס בשל סגולותיו הרפואיות. כיום, עולי רגל ילידים מהאנדים נמנעים מאיסוף גושי קרח גדולים, ובוחרים לשאת במקום זאת מי שלגים לאור השפעות שינויי האקלים. "המקומיים מאמינים כי נסיגת הקרחונים היא תוצאה של ניסיון רוח ההרים 'להסתתר' מהילידים, מרוב הקשבה לתפילותיהם הרבות". ככל שהקרחונים נמסים, כך גם מערכות האמונות הקוסמולוגיות סביבם משתנות לצמיתות. ילידים חשים צורך להתאים את טקסיהם והתנהגותם לשינויים קרחוניים אלה", הסבירה הארכאולוגית והאנתרופולוגית ד"ר קונסטנזה צ'רוטי.
מבט אווירי על קרחון נגוזומפה ואגם גוקיו בנפאל, השוכנים בהרי ההימלאיה
(צילום: Olga Danylenko/Shutterstock)
בנפאל, השפעות התיירות מחמירות עוד יותר את הדינמיקה המורכבת של אמונות דתיות ושינויי האקלים. בעמק גוקיו (Gokyo), הסמוך לקרחון נגוזומפה (Ngozumpa), ענף התיירות המשגשג ואמונות קדומות מתנגשים. עבור חברי הקהילה המקומית, הערכות מוסריות של תעשיית התיירות נבחנות כדי להחליט מה מכבד מבחינה רוחנית ומה לא. שחייה באגם גוקיו, למשל, נחשבת לחוסר כבוד לאל המקומי. בעוד שהמקומיים אינם רואים שינויים במצב הקרחון כקשורים לקשר שלהם לאל אגם גוקיו, הם עדיין מודדים מעשים מותרים מבחינה מוסרית לפי מה שהאל דורש מהם ומהתיירים.
