קו וואלס הוא אחד הגבולות הבלתי נראים שהכי מרתקים את המדע. תארו לכם קו דמיוני שעובר בין איים טרופים, בלי חומה, בלי גדר – ובכל זאת – אף חיה, ביבשה, בים או באוויר, לא חוצה אותו.
(צילום: מיקי שמידט)
מדובר בגבול בלתי נראה שמפריד בין עולם חי של אסיה לזה של אוסטרליה, ומספר סיפור אבולוציוני שמתחיל לפני כ-30 מיליון שנה – כשהיבשות התנגשו. הלוחות הטקטוניים – האוסטרלי והאירו-אסייתי נפגשו ונוצרו איים; במערב התפתחו יונקים כמו פילים, קרנפים וקופים; ובמזרח – חיות כיס כמו קנגורו וקואלות ולטאות ענק, כשכמעט ואין חיות שמתקיימות בשני האזורים האלה. הדבר דומה להצבת גבול ברור: מכאן ואילך – רק מינים בעלי כיס יורשו להיכנס.
את הקו הזה זיהה לראשונה במאה ה-19 חוקר טבע והביולוג הבריטי ראסל וואלס, ששם לב לשוני העצום בין בעלי החיים באיים סמוכים (באלי ולומבוק) – מרחק של פחות מ-25 קילומטרים.
איך זה קורה? חלק מהתשובה נמצא בגיאולוגיה: תעלות ים עמוקות יצרו מחסום טבעי שמנעו מבעלי חיים לעבור. אבל לא רק גיאוגרפיה משחקת תפקיד, תנאי האקלים השונים – טרופי לעומת יבש – עיצבו מסלולים אבולוציוניים שונים לגמרי. בעלי חיים הסתגלו אחרת, וכשנפגשו – לא תמיד הצליחו לשרוד מחוץ ל"אזור הנוחות".
נוסף על כך, יש מחסומים אחרים שמעכבים מינים שונים מלעבור, מחסומים שמדענים טרם הבינו אותם. מה שבטוח, לקו וואלס יש משמעות רחבה בהבנת הביו-גיאוגרפיה על כדור הארץ, ומספק תובנה משמעותית על השפעת שינויים גאולוגיים על מסלולי אבולוציה.
ועכשיו, כפיים. כולנו מוחאים כפיים במצבים משמחים שונים בחיינו, פעולה די פשוטה שמפיקה צליל ייחודי שהפך לתעלומה מדעית. מתברר שמאחורי הצליל הפשוט מסתתרת פיזיקה מפתיעה ומורכבת במיוחד.
חוקרים מאוניברסיטאות קורנל ומיסיסיפי החליטו לבדוק מה באמת גורם לצליל המוכר של מחיאת הכפיים, והם גילו שמדובר בהרבה יותר ממפגש בין שתי ידיים. לפי המחקר, הצליל החד לא נובע מהתנגשות הידיים בלבד, אלא משחרור פתאומי של כיס אוויר קטן ודחוס שנוצר ביניהן.
האוויר נפלט החוצה דרך הפתח שבין האצבעות לאגודל, תהליך שדומה לעקרון הלמהולץ, אותו עיקרון שגורם לבקבוק ריק "לשיר" כשנושפים לתוכו. (הרמן פון הלמהולץ היה רופא ופיזיקאי גרמני שכתב מחקרים רבים, ביניהם על אקוסטיקה ותפיסה של צלילים). החוקרים השתמשו בידיים מסיליקון, שינו מהירויות וזוויות, וגילו שדווקא הגמישות של הידיים סופגת חלק מהאנרגיה, ולכן הצליל שמתקבל הוא שונה בין מחיאת כף אחת לאחרת, אבל הוא תמיד יהיה קצר וחד ולא ארוך ומתמשך.
יתרה מכך, לכל אדם יש "חתימת מחיאת כפיים" ייחודית – שילוב של תדירות, עוצמה וצליל – מה שפותח בעיני חוקרים, פתח עתידי לזיהוי אישי על פי מחיאות כפיים, בדומה לטביעת אצבע.
ולסיום, לחם בטעם של פעם. מה זאת אומרת "פעם"? ברמת "היו היה פעם לחם...". חפירה ארכיאולוגית שגרתית באתר בטורקיה גילתה סיפור מרתק מהעבר. במקום נמצאה כיכר לחם עגולה, שטוחה ועתיקה. כמה עתיקה? בת 5,000 שנה. הלחם (שהיה דומה לפיתה, בקוטר של 12 ס"מ) התגלה בקבר, סמוך לבית מתקופת הברונזה הקדומה, שכנראה מישהו הטמין בטקס שסימל שפע וברכה.
הטקס אולי עבד, כיוון שלמזלנו - הלחם נשרף, ולכן הוא השתמר כמעט בשלמותו. מה שהפך את הלחם לממצא נדיר כי לרוב מה שנשאר ממצאים כאלו אלו רק פירורים. התגלית ריגשה את הארכיאולוגים, אבל זה לא נגמר רק בתצוגה במוזיאון. שיתוף פעולה עם מאפייה מקומית הוביל לניסיון שחזור של המתכון המקורי – לפי מה שהתגלה בניתוח הלחם החרוך: זן עתיק של חיטה שנקראת אֶמֶר, זרעי עדשים, וסוג של עלה שלא זוהה – ושימש כשמרים, לתסיסה.
מכיוון שזן החיטה הזה לא קיים יותר בטורקיה, בחרו להשתמש בחיטת אחרת מאותה המשפחה, בתוספת בורגול ועדשים ואת המרכיבים האלה הפכו לכדי לחם ובכך הצליחו לשחזר (פחות או יותר) את המתכון המקורי. כיכרות הלחם הראשונות כבר נחטפו מהמדפים, בעיקר מתוך סקרנות, למרות שלקוחות העידו בפני רשתות תקשורת מקומיות כי הלחם היה גם טעים ומזין.
