"התופת" (Inferno), החלק הראשון והמפורסם ביותר בפואמה האפית "הקומדיה האלוהית" (La Divina Commedia), שנכתבה על ידי המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) בתחילת המאה ה-14, נחשבת ליצירת מופת ספרותית. כעת, הועלתה סברה כי ייתכן שהיא נכתבה בהשראת פגיעת האסטרואיד שיצרה את מכתש צ'יקשולוב (Chicxulub) לפני כ-66 מיליון שנים, כך דווח באתר "האינדפנדנט".
6 צפייה בגלריה
דנטה מביט בהר המצרף
דנטה מביט בהר המצרף
דנטה מביט בהר המצרף
(איור: Giovanni Battista Naldini/ National Gallery of Art/Wikipedia)
6 צפייה בגלריה
פגיעת האסטרואיד שסיים את עידן שליטת הדינוזאורים על כדור הארץ
פגיעת האסטרואיד שסיים את עידן שליטת הדינוזאורים על כדור הארץ
פגיעת האסטרואיד שסיים את עידן שליטת הדינוזאורים על כדור הארץ
(הדמיה: Elenarts/Shutterstock)
התיאוריה החדשה מציעה כי יצירת המופת היא ככל הנראה פרי דמיונו של השטן כמפגע במהירות גבוהה, כמו אסטרואיד, הפוגע בחצי הכדור הדרומי וחופר מנהרה למרכז כדור הארץ. הפגיעה מאלצת את חצי הכדור הצפוני לסגת באופן משמעותי, וגורמת ליצירת ליבת הגיהינום כמכתש. כדור הארץ זז ממקומו על ידי הפגיעה, מה שמוביל ליצירתו של הר המצרף יוצר את הר המצרף, הר שנמצא בקצה העולם, בחצי הכדור הדרומי, ומהווה את המקום אליו מגיעות נשמותיהם של המתים שחטאו חטאים קלים, כדי לעבור תהליך של היטהרות לפני שיוכלו להיכנס לגן עדן הנמצא בפסגתו.
על פי התיאוריה שהוצגה באסיפה הכללית של האיחוד האירופי למדעי כדור הארץ בווינה, האירוע המתואר מהווה את המקבילה לפגיעת האסטרואיד שסיים את עידן שלטונם של הדינוזאורים על כדור הארץ (למעט עופות) וכ-75% ממיני היצורים החיים על פני כדור הארץ. בדומה למכתש הפגיעה שנוצר בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, הגעתו של השטן לאפוס יצרה תגובת שרשרת פלנטרית, חפירת מנהרה לליבת כדור הארץ ויצירת הפסגה המרכזית של הר המצרף.
6 צפייה בגלריה
האסטרואיד שיצר את מכתש צ'יקשולוב
האסטרואיד שיצר את מכתש צ'יקשולוב
האסטרואיד שיצר את מכתש צ'יקשולוב
(הדמיה: Jurik Peter/Shutterstock)
6 צפייה בגלריה
העצם הבין-כוכבי אומואמואה
העצם הבין-כוכבי אומואמואה
העצם הבין-כוכבי אומואמואה
(הדמיה: joshimerbin/Shutterstock)
האיש שעומד מאחורי התיאוריה, פרופ' טימותי ברברי, מהמחלקה לאנגלית באוניברסיטת מרשל, אמר שהאפוס מתייחס לשטן כבעל גוף מאורך בגודל אסטרואיד, המזכיר את אומואמואה (Oumuamua), העצם הבין-כוכבי הראשון שהתגלה אי פעם בעודו חולף דרך מערכת השמש שלנו. "השטן של דנטה, מעוצב כאסטרואיד פיזי, ששינה לצמיתות את הארכיטקטורה של כדור הארץ", אמר פרופ' ברברי.
"התופת" מתאר את מסעו החזיוני של דנטה עצמו דרך תשעת המעגלים של הגיהינום, כאשר המשורר הרומי הקדום ורגיליוס (Vergilius) מדריך אותו. דנטה מתאר את הגיהינום כחרוט הפוך המגיע למרכז כדור הארץ, מחולק לתשעה מעגלים הולכים ומעמיקים. ככל שיורדים נמוך יותר, החטאים חמורים יותר והעונשים איומים יותר. היצירה היא אלגוריה המציגה את מסע הנשמה לקראת הבנה עצמית, מוסר ואלוהות. דנטה השתמש ביצירה כדי לבקר דמויות פוליטיות ודתיות מתקופתו, תוך שיבוצן במעגלי גיהינום שונים בהתאם למעשיהן. זוהי יצירת מופת של הספרות העולמית, הנחשבת לבסיס השפה האיטלקית המודרנית. העלילה מתחילה בכך שדנטה מוצא את עצמו אבוד ב"יער אפל" (סמל לחטא) ומובל דרך הגיהינום. ממעמקי הגיהינום, לאחר המפגש עם השטן, יוצאים דנטה וורגיליוס אל כור המצרף ומגיעים בסופו של דבר אל גן עדן.
6 צפייה בגלריה
דנטה אליגיירי
דנטה אליגיירי
דנטה אליגיירי
(איור: ma3d/Shutterstock)
6 צפייה בגלריה
הציור "מפת הגיהינום" הוא אחד מ-92 הרישומים הקיימים שנכללו ביצירתו האייקונית של דנטה – "הקומדיה האלוהית"
הציור "מפת הגיהינום" הוא אחד מ-92 הרישומים הקיימים שנכללו ביצירתו האייקונית של דנטה – "הקומדיה האלוהית"
הציור "מפת הגיהינום" הוא אחד מ-92 הרישומים הקיימים שנכללו ביצירתו האייקונית של דנטה – "הקומדיה האלוהית"
(איור: Sandro Botticelli/Shutterstock)
עוד עולה מן התיאוריה החדשה שתשעת מעגלי הגיהינום של דנטה עשויים להוות תיאור של המורפולוגיה הקונצנטרית שנמצאה באגני פגיעות אסטרואידים ברחבי מערכת השמש, מהירח ועד נוגה. "נראה כי דנטה מיפה באופן אינטואיטיבי את הפיזיקה הנדרשת כדי שעצם מסיבי יגיע לדחיסה מקסימלית בליבת כדור הארץ", אמר פרופ' ברברי. "למרות שדנטה לא היה מדען, הוא היה אחד הראשונים בהיסטוריה שחשבו לעומק על ההשפעות הפיזיות של מסה גדולה המתנגשת בכדור הארץ במהירות גבוהה".
התיאוריה האחרונה מציעה כי המיתולוגיה העלתה את המודעות לאיומים פיזיים על כדור הארץ הרבה לפני הפורמליזציה המדעית של פגיעות אסטרואידים. "בחזונו של דנטה, גודלו ומהירותו של השטן הם כאלה שעם נחיתתו נפער מיד גיהינום – מכתש עצום, עגול ומדורג המגיע עד מרכז כדור הארץ", הסביר פרופ' ברברי. "במאה ה-14 נחשבו השמיים (ברובם) קבועים ונצחיים, והרעיון של עצמים הנופלים לכדור הארץ מהחלל היה חסר תקדים. למעשה, רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 זוהו המטאורים כתופעה אסטרונומית ולא אטמוספרית".