הקרקל הוא טורף מרשים במראהו, בעל גמישות אקולוגית יוצאת דופן. הוא מסוגל להתאים את תנועתו ותזונתו למגוון רחב של בתי גידול, ומשגשג גם בסביבות שעברו שינויים משמעותיים בידי אדם. מחקרים שנערכו בהודו, איראן ודרום-אפריקה הראו שקרקלים חיים לעיתים קרובות בקרבת כבישים, יישובים ושטחים חקלאיים, ומראים יכולת להסתגל לפעילות אנושית. אולם על אוכלוסיית הקרקלים החיה בנגב ובערבה היה ידוע עד כה מעט מאוד.
מחקר חדש, המתחקה אחר אוכלוסיית הקרקלים בדרום הארץ, מבוסס על עבודת מעקב שנערכה על ידי ירון וייסביין מאוניברסיטת תל-אביב והחוקרים ד"ר עדי ברוקס ממוקד המחקרים החולה של קק"ל ואוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה ופרופ' אלי גפן מאוניברסיטת תל-אביב, בסיוע רשות הטבע והגנים.
מטרת המחקר הייתה, אם כך, לשפוך אור על אורח חייה של אוכלוסייה זו: היכן הקרקלים מעדיפים לשהות, מה הם אוכלים, והאם דפוסי התפוצה שלהם השתנו לאורך העשורים האחרונים. כדי לענות על שאלות אלה שילבו החוקרים כמה מקורות נתונים: נתוני מיקום מפרטים שנלכדו באזור יישובים כגון חצבה, עין יהב וצופר בשנות ה-80, ניתוח גללים להבנת הרכב התזונה, ותצפיות שנאספו לאורך שנים ברחבי הנגב על ידי פקחי רשות הטבע והגנים.
ניתוח נתוני התנועה של עשרה פרטים חשף תמונה מעניינת. תחומי המחיה של הזכרים היו גדולים יותר מאלה של הנקבות. שני הזוויגים הראו העדפה ברורה לסביבת ערוצי נחלים, כנראה משום שאלה מציעים שני יתרונות מרכזיים: ריכוז גבוה של טרף, ובמיוחד ארנבות מצויות, ומחסה מהחום הקשה של המדבר.
לצד זאת, הקרקלים הפגינו גמישות התנהגותית מעניינת ביחסם לפעילות אנושית. הם נמנעו מהגעה לכבישי אספלט, בעיקר בעונה היבשה, הראו שינויים עונתיים בשימוש בדרכי עפר, וניכר כי הנקבות שהו בקרבת שדות חקלאיים יותר מהזכרים, בעיקר בעונה היבשה.
הקרקלית שנשכה חיילים באקלום בחי בר
(צילום: ד״ר תומר נסימאן, וטרינר רשות הטבע והגנים)
בנוגע לתזונה מגלה המחקר כי בשונה ממה שנמצא באוכלוסיות אחרות בעולם, הקרקלים המדבריים בישראל מסתמכים בעיקר על טרף טבעי. ניתוח הגללים הראה שהמזון מבוסס בעיקר על ארנבות מצויות, מכרסמים ועופות קרקע כמו הקורא. רק 11.3% מהדגימות הכילו שרידים ממקור אנושי - כלומר אשפה שהשאירו בני אדם - שיעור נמוך בהרבה ממה שניתן לצפות באוכלוסיות החיות בסמוך ליישובים.
תפוצה לאורך זמן
נתוני התצפיות לאורך העשורים האחרונים אישרו שדפוסי התפוצה של קרקלים וארנבות מצויות קשורים זה לזה קשר הדוק, ושניהם מרוכזים בעיקר בקרבה לערוצי נחלים.
לדברי החוקרים, "הממצאים מצביעים על כך שהקרקל בנגב ובערבה שומר על תפקידו האקולוגי כטורף, ואינו תלוי בפעילות האדם כמקור מזון, גם כשהוא חי בקרבת יישובים ותשתיות אדם. עם זאת, נתוני התנועה שברשותנו מגיעים מסוף שנות ה-80, ומאז חלו שינויים בנוף האנושי באזור".
החוקרים הוסיפו כי "ייתכן שהתרחבות היישובים והשטחים החקלאיים הותירה את רישומה גם על דפוסי התנועה של הקרקל - שאלה שתוכל להיבחן במחקר עתידי. הממצאים מדגישים את ערכם הרב של ערוצי הנחלים, ובמיוחד אלה המוגנים בתחומי שמורות טבע, כבסיס לשימור חברת בעלי-החיים המדברית ולשמירה על המרקם האקולוגי הייחודי של המדבריות בדרום ישראל".
