ליאורה לוין, בת 80 מרחובות, היא דוגמה נדירה לאישה שלא מפסיקה לגלות עולמות חדשים, גם אחרי היציאה לגמלאות. לצד היותה נשואה, אם לארבע בנות וסבתא ל-12 נכדים ונינה אחת - נילי, היקרה לליבה במיוחד - ליאורה משלבת בחייה אהבה למשפחה, תשוקה למקצוע וחיבור עמוק לטבע.
את דרכה החלה בתחום הרפואה כאחות ומיילדת, ואף הוסמכה בהמשך כיועצת הנקה בינלאומית. בגיל 40, בעקבות אימוץ כלבה, גילתה את עולמם הקסום של הכלבים - ומאותו רגע הקדישה להם שלושה עשורים של פעילות אינטנסיבית. היא לא רק אהבה כלבים, אלא הבינה וחיה את עולמם.
לפני כ-20 שנים נפתח בפניה עולם נוסף, שאף כבש את ליבה: הצילום. "נחשפתי לתחום הצילום באקראי והתאהבתי. מתחילת הדרך נמשכתי לצילומי טבע ובעלי חיים", אומרת ליאורה, שמצוידת במצלמת Nikon Z8 עם עדשת Nikon 180-600mm, ובמצלמת Nikon Z6ii עם עדשת Tamron 70-200mm. בנוסף, יש ברשותה גם עדשת מאקרו לצילומי פרחים.
עיקר התמחותה של ליאורה סובב סביב מיני יונקים – תחום שמתחבר לתחושת החמלה, ההגנה והאהבה שטבועה בה כאם, מיילדת ויועצת הנקה. היא נודדת ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום, יוצאת לבדה מפתח ביתה עוד לפני עלות השחר כדי לתפוס את רגעי הפלא שבין לילה ליום. "מכיוון שרוב הצילומים שלי הם של בעלי חיים, אני זקוקה לעדשות שמאפשרות לי לצלם ממרחק בלי להפריע להם", אומרת ליאורה.
הלוחשת לשועלים
בין שלל תחומי עיסוקיה, אהבתה הגדולה בשנים האחרונות נתונה לשועלים. כבר 11 שנים שהיא עוקבת אחרי משפחות שועלים בטבע. לכל שועל היא מעניקה שם, היכרות מעמיקה ואישית, שמחזקת בה את התחושה כאילו היו חיות מחמד של ממש. אבל לצד רגעי הקסם יש גם כאב. "היו הרבה שמחות, אבל גם לא מעט צער", היא מספרת. "כששועלים נעלמים פתאום, או כשאני מוצאת אחד מהם מת – ליבי נשבר".
הידע הרב שלה בתחום ההתנהגות הכלבית, אותו רכשה במשך 30 שנות עיסוק בכלבנות, הפך אותה למבינה עמוקה בשפת הגוף של השועלים – בני משפחת הכלביים. ליאורה מזהה מתי שועלה מתייחמת, מבחינה בחיזורים, מבינה שהיא בהיריון - ומחכה בסבלנות לרגע שבו הגורים ייחשפו לראשונה.
כל גור שנולד מקבל שם לפי תחושת הבטן שלה. "לא מזמן מתה שועלה אהובה במיוחד שקראתי לה נסלי", מספרת ליאורה בקול רועד. "היא ואחותה, שי לי, נולדו אחרי שנתיים עקרות. הרגשתי שזו מתנה שקיבלתי, ממש נס - ולכן קראתי לה נסלי. כאב לי מאוד כשמצאתי אותה מרוטשת. זה שבר אותי", מספרת ליאורה.
השועלים, היא אומרת, הם אהבת חייה. היו תקופות שבהן חלו - ובמקום לעמוד מנגד, ליאורה רכשה תרופות אצל וטרינר והשאירה בשטח. לשמחתה, המהלך התגלה כמציל חיים. "זה מסע מרגש, מלא ברגעים קטנים של חסד. אני לומדת מהם כל יום משהו חדש – על סבלנות, על תקשורת ועל קשרים שנרקמים. השועלים הם מורים נהדרים - וגם חברים", היא אומרת.
הלב עם החיילים
לצד אהבתה לטבע ולשועלים, יש לליאורה אהבה ענקית נוספת: חיילי צה"ל. כבר 4 שנים שהיא מתנדבת במסירות לצלם חיילים בטקסים, מסעות כומתה, השבעות וסיום קורסים – מרמת הגולן ועד הנגב. לרוב, היא יוצאת באישון לילה כדי להגיע בזמן, ורואה בכך שליחות של ממש, שאף פוגשת אותה בהמשך הדרך. "אני כל כך מתרגשת לפגוש חיילים שצילמתי בטירונות, לראות אותם מתקדמים, הופכים למפקדים – ולגלות שזוכרים אותי", היא מספרת.
ליאורה לא רק מצלמת – היא מנציחה רגעים של גאווה, רגש ומשמעות עבור משפחות שלמות. "התגובות שאני מקבלת מההורים והחיילים מרגשות אותי עד דמעות. זה הבייבי שלי – ואני מתכוונת להמשיך כל עוד אוכל", אומרת ליאורה. "רגע השיא מבחינתי היה כשהצלחתי לתעד את נכדתי בסיום קורס מד"גיות (מדריכות אימון גופני) ונכדי בקורס חובלים".
מסעות חוצי עולם
ליאורה לא נשארת רק בגבולות הארץ. בגיל 70 נסעה למסע צילום בטנזניה. לחגיגות חתונת הזהב עם בעלה - הפליגה לקוסטה ריקה למסע משותף שכלל גם אקסטרים. בגיל 76 טסה לפינלנד לצלם דובים, אבל היהלום שבכתר היה "מסע הגבורות" להודו - מסע קשוח שביצעה לבדה, עם מדריך מקומי. "עשיתי את זה בכוח הרוח, כי בגילי הגוף כבר מאותת, אבל הנפש לא מוותרת", היא אומרת. "זו הייתה החוויה הכי משמעותית של חיי – צילומית, אנושית ותרבותית".
כשמלאו לליאורה 80, היא ידעה דבר אחד בבירור: גיל הגבורות חייב להיחגג במסע צילום. לא מתנה, לא מסיבה - אלא מסע לנשמה. לאחר שני טיולים שהתבטלו מסיבות שאינן תלויות בה, לא ויתרה - ובסופו של דבר אורגן לה הטיול הפרטי לשמורות הטבע בהודו.
זה לא היה טיול נינוח. שמונה טיסות פנימיות, מעברים בין טרמינלים, תיק צילום כבד ששקל 12 קילוגרמים, מזוודה מלאה בבגדי חורף, ובדיקות ביטחוניות מחמירות. ועדיין – ליאורה לא ויתרה לרגע. "משאת הנפש שלי הייתה לראות פנדה אדומה", היא מספרת. "זה היה החלום הכי גדול שלי".
ביום הצילום, יצאה בג'יפ בדרכים תלולות וקוצניות, המתינה להודעה ממחפשים מקצועיים – ואז, ברגע אחד, זה קרה: הפנדה נמצאה. ולא רק אחת, כי אם אימא עם שני גוריה – מראה עוצר נשימה שהיווה את התגשמות חלומה הגדול של ליאורה.
לילה בעזוז: חושך, שקט והפתעות מהטבע
עוד פינה אהובה במיוחד על ליאורה היא היישוב הקהילתי עזוז בדרום הארץ. שם, מצליחה ליאורה לתעד את חיי הלילה של חיות הבר. לעתים, ההמתנה בעלטה מוחלטת מולידה רגעים מפתיעים ומלאי אדרנלין עם בעלי החיים. עם זאת, ליאורה מודעת לכך שלא כל לילה מביא עמו מפגשים מוצלחים. "כמובן שיש גם שעות 'יבשות', בלי תנועה, בלי אקשן - אבל ככה זה בטבע. החוכמה היא להמתין, להאמין ולהיות מוכנה לרגע שבו זה קורה: ההתרחשות לנגד עיניי", היא אומרת.
צילומי הלילה שלה הם תיעוד הקסם שבסבלנות, בשקט ובחיבור הפנימי שבין האדם לטבע - חיבור שליאורה יודעת לזקק בעדשת המצלמה כמו מעשה ידי אמן. "תמיד תגשימו חלומות, בכל גיל ובכל מצב. גם אם צריך להתאים את התנאים – לעולם אל תוותרו. חיים רק פעם אחת", מסכמת ליאורה.
האגודה נוסדה על מנת לקדם את צילום הטבע בישראל. בין מטרותיה: עזרה בשימור המערכת האקולוגית בישראל, חינוך להכרה ושמירה על הטבע והסביבה והעלאת המודעות לנושאים סביבתיים בקרב צלמי הטבע וכלל האוכלוסייה.
האגודה הינה ארגון ללא מטרות רווח הנוסד מטעם צלמי הטבע ולמען צלמי הטבע וככזה נועד לאפשר לצלמי הטבע בארץ ללמוד ולהתפתח בדרך של הפריה הדדית, שיתוף, למידה, מפגשים משותפים והרצאות, תוך כדי העלאת קרנו של צילום הטבע בישראל, והגברת תרומתו לחברה ולשמירת הסביבה.
