האכזריות הנאצית מוכרת היטב, וגם הידיעה שהיא הופעלה כמנגנון מתוכנן, ולא כפרץ אלימות בלתי נשלטת, אינה חדשה. מה שפחות מוכר הוא עד כמה המנגנון הזה ירד לפרטים, עד לרמת הנהלים, האישורים והביצוע היומיומי, ועד לאופן שבו גם כלי האימה עצמם נבנו, נוהלו והוטמעו כחלק בלתי נפרד מהשיטה שתכליתה השמדה.
בחודש מרץ 1943 ברחו מאחד המפעלים בגרמניה שישה שבויי מלחמה סובייטים. הרשויות הגרמניות שלחו שני אנשי אס-אס לחפש אותם, מלווים בכלביהם מיחידת הכלבים של מחנה פלוסנבורג. כפרס על הצלחתו בתפיסת הנמלטים, קיבל אחד מהמטפלים בכלבים הללו חופשה של שלושה ימים.
פרט זה, השמור בארכיון, היה נקודת פתיחה למחקר חדש ומרתק שערך ברנבס בלינט, חוקר בריטי צעיר ממוצא הונגרי, ששם לו למטרה לחקור פרק שנדחק לשוליים של ההיסטוריוגרפיה: יחידות הכלבים הנאציות (Hundestaffeln) שפעלו במחנות הריכוז הידועים לשמצה.
הכלב כמכשיר בירוקרטי
ההתמקדות ביחידות הכלבים אינה מקרית. היא מאפשרת להביט על אחד הכלים האכזריים ביותר שהפעילו הנאצים – לא דרך זיכרונות הקורבנות בלבד, אלא דרך המנגנון שהפעיל אותם. מה שנראה כאלימות פראית מתגלה כפרקטיקה סדורה, עם נהלים, היררכיה והעברת ידע.
רבים מאיתנו שמענו על הכלבים במחנות הנאצים מעדויותיהם של שורדי השואה, שמתארים אותם כבעלי חיים מפחידים ומאיימים, שליוו את האסירים בכל רגע – בסלקציות, בצעדות ובעבודות הכפייה, כחלק מחוויית המחנה היומיומית. הזיכרונות הללו נטבעו עמוק בתודעה, והם חוזרים שוב ושוב בעדויות אישיות, בזיכרון המשפחתי ובתיעוד ההיסטורי. המבט דרך הבירוקרטיה הנאצית עצמה מרחיב את התמונה ומוסיף לה שכבה נוספת של הבנה והיכרות עם הפרקטיקה של הנאצים: הכלבים לא פעלו כמרכיב שולי, אלא היו חלק ממערך מאורגן, מתוכנן ומקיף.
ביולי 1942 ערך משרד הבנייה המרכזי באושוויץ תוכניות לבניית כלובים לכ-250 כלבים בבירקנאו. התוכניות נשלחו לאישור משרד האס-אס הראשי בברלין, והוא אישר אותן. בשל בעיות בנייה נאלצו המתכננים לשנות את התוכניות ולהגיש אותן שוב לאישור. הנציב לתעשיית הבנייה בקטוביץ' אישר את התוכניות המתוקנות, בתנאי שהבנייה תתבצע על ידי עבודת האסירים עצמם ולא ישתמשו לשם כך במשאבים חיצוניים. רצף המכתבים בין אושוויץ, ברלין וקטוביץ' מראה כיצד המחנה היה מחובר למשרדים חיצוניים שהעבירו ידע על תהליכי הבנייה המאושרים.
המשמעות של תיעוד כזה רחבה בהרבה מהשאלה הטכנית של בניית כלובים. הוא חושף שכבות עמוקות של המערכת הנאצית, בין השאר דרך הפיכתם של הכלבים לחלק ממנגנון מוסדר ומתואם. האסירים עצמם בנו את הכלובים לאותם בעלי חיים שנועדו לרדוף אותם. זהו אחד הסמלים החדים ביותר של שיטות ההשפלה הנאציות כלפי היהודים במחנות: כפיית השתתפות בבנייה ובהכנה של הכלים שמדכאים ופוגעים בהם עצמם.
מחקרו של בלינט חושף שיחידות הכלבים הנאציות פעלו בתשעה מחנות לפחות: אושוויץ, גרוס-רוזן, פלוסנבורג, זקסנהאוזן, שטוטהוף, דכאו, בוכנוולד, מיידנק ונוינגמה. מטפלי הכלבים עצמם הועברו ממחנה למחנה. שמות כמו אלברט פאפנדיק, שהחל לעבוד בדכאו, הועבר לשטוטהוף ומשם לבוכנוולד, או אוסוולד האוסמן שמופיע בתיעוד ממספר מחנות, ממחישים כיצד המעברים הללו לא היו אקראיים, אלא כללו העברה של ידע מקצועי על אופן השימוש בכלבים ככלי שליטה ואימה. מנגנון הפעלת הכלבים בידי הנאצים לא היה כלי טרור אקראי – הוא היה מדיניות, וכמו בכל מערכת מקצועית אחרת, גם כאן הייתה מומחיות, ניסיון מצטבר והטמעה.
פרט מפתיע במיוחד עולה מתיעוד מחנה גרוס-רוזן: בדצמבר 1944 הורה מפקד המחנה לשמונה שומרות נאציות לעבור הכשרה כמטפלות בכלבים. מחנות הריכוז היו סביבה גברית מובהקת, והשומרות פעלו בתוך מבנה היררכי שבו הכוח והאלימות היו בידי גברים. הכלב שינה את המשוואה: עם כלב מאומן לצידה, שומרת יכלה להשליט פחד בלב עשרות אסירים בו-זמנית, ללא תלות בכוח פיזי. הנתונים מראים שהקשר בין שומרות לכלבים מופיע שוב ושוב במחנות שונים, בעדויות ובתיעוד ארכיוני. עדויות ניצולים מרמזות שלעתים דווקא השומרות נתפסו כאכזריות במיוחד, אולי בשל הפער בין הציפייה הטבעית לנשיות ובין המציאות האלימה בשטח. הכלב, במקרה הזה, לא היה רק כלי שליטה, אלא גם סמל של הפיכת הסדר הטבעי.
זיכרון הניצולים והמידע שהודחק
כהיסטוריונית של השואה, אחת השאלות המעניינות שהמחקר על יחידות הכלבים הנאציות היא מדוע הנושא נחקר מעט כל כך. מסתבר שחלק מהתשובה נעוץ בשערורייה אקדמית: ב-2016 התגלה שמאמר על כלבי שמירה נאציים התבסס על ראיות מומצאות, והסקנדל הזה הרתיע חוקרים מעיסוק בנושא ויצר חלל מחקרי שבו כמעט אין תיעוד היסטורי מבוסס. הניצולים, לעומת זאת, זוכרים את הכלבים בבירור ומתארים אותם בעדויות שוב ושוב כמרכיב מבעית ואף טראומטי בשגרת החיים.
מה שהניצולים זוכרים הוא בדיוק מה שהתיעוד הבירוקרטי אינו יכול לתת: את האימה. הכלבים היו נוכחים בכל נקודות המפתח של חיי המחנה – בסלקציות, בניהול קבוצות עבודה, ברגעי ההחלטה בין חיים למוות. שום מסמך אינו יכול להכיל את הפחד שחש אסיר כשכלב אס-אס מתקרב אליו. לצד זאת, המסמכים מספרים סיפור לא פחות חשוב: סיפורו של מנגנון מחושב, שיטתי ומתואם. הכלבים לא היו נספח לאלימות הנאצית, אלא חלק מובנה בה. המתח בין הזיכרון האנושי ובין התיעוד הבירוקרטי הוא מה שמאפשר להבין את התמונה המלאה: גם את החוויה וגם את המנגנון.
ההשלכות של אותן חוויות לא הסתיימו עם תום הפעילות של המחנות. ישנם ניצולים שעדיין מפחדים, כאלה שפחדו מכלבים עד סוף חייהם, ולעיתים הטראומה עברה גם לילדיהם. יחידות הכלבים הנאציות הותירו צלקת שחצתה דורות – בגוף, בעצבים, בתגובה הבלתי-נשלטת למראה בעל חיים תמים.
יותר משמונים שנה אחרי השואה, יש צורך לכתוב גם את ההיסטוריה של כלי האימה והשליטה שהנאצים גידלו ואימנו בשיטתיות. הזיכרון נוטה להיאחז בתמונות הגדולות: במחנות, בגטאות ובמספרים של ממדי הקטל. אלא שלפעמים ההבנה העמוקה יותר נמצאת בפרטים הקטנים, באותם מסמכים יבשים שמגלים כיצד פועלת מערכת אכזרית ואילו שיטות הופעלו כדי לשכלל אותה. מקובל לראות באלימות תוצר של שנאה ושטיפת מוח, אך היא יכולה להשתרש גם כתוצאה מסדר, היררכיה ונהלים בתוך מערכת שמגדירה מחדש מה מותר ומה אסור.
העיסוק בכלבים של המחנות מחזיר את הדיון למקום שבו הוא נעשה לא נוח: לא רק מה נעשה, אלא איך זה נעשה. לא רק מי סבל, אלא כיצד נבנה המנגנון שאִפשר את הסבל הזה. בעלי חיים היו נוכחים ברגעים מרכזיים בתקופת שואה והכלבים של אושוויץ הפחידו עד מוות את האסירים לפני כשמונים שנה. הם ממשיכים להופיע בזיכרונות, בגוף ובתודעה. הניצולים תמיד ידעו שהכלבים האלה היו שם, והגיע הזמן שההיסטוריה תדע זאת.
- ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית החוקרת את גרמניה הנאצית וקורות היהודים בתקופת השואה, ומרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי. מחקריה עוסקים בתעמולה נאצית ובהתנגדות יהודית בשואה, בייחוד בסיפורם של הפרטיזנים היהודים.
