"סוכנות החלל של ארצות הברית הפכה להיות מה שהיא כיום בזכותם של אנשים בעלי אופי, חזון, ורוח שירות כמו האדם הגדול שאיבדנו ב-27 בפברואר", ספד ראש נאס"א ביל נלסון (Nelson) לאסטרונאוט והמנהל שלעבר של הסוכנות, ריצ'רד טרולי (Truly), שהלך לעולמו בשבוע שעבר. "בעשרות שנותיו בשירות – הצי, נאס"א, וארצו - ריצ'רד הרים גבוה יותר ויותר את השאיפה של האנושות לחקור את הלא-נודע ולהגשים חלומות בלתי אפשריים".
בים, באוויר, בחלל
ריצ'רד הריסון טרולי נולד במיסיסיפי ב-12 בנובמבר 1937. לאחר סיום התיכון למד הנדסת אווירונאוטיקה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה. כשסיים את לימודיו ב-1959 התגייס לצי האמריקני, נשלח לקורס טיס וקיבל את כנפי הטיסה שלו ב-1960. הוא שירת כטייס קרב על שתי נושאות מטוסים, וב-1963 התקבל לבית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקאי. לאחר שהוסמך, נשאר כמדריך בבית הספר.
ב-1965 היה טרולי אחד משמונת הטייסים הראשונים שנבחרו להכשרת האסטרונאוטים של חיל האוויר. החיל תכנן להקים תחנת חלל צבאית, בשם Manned Orbital Laboratory, או בקיצור MOL, והכשיר אסטרונאוטים במקביל לסוכנות החלל. ואולם, הפרויקט של חיל האוויר נסגר עקב קשיי תקציב עוד בטרם יצא לפועל. סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, לא רצתה לקלוט את כל 14 האסטרונאוטים שלו לשורותיה, ובסופו של דבר בחרה חצי מהם: שבעה אסטרונאוטים שהיו בני פחות מ-35, בהם טרולי, התקבלו כקבוצת האסטרונאוטים השביעית של הסוכנות ב-1969.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מחקר תצפיתי ענק מאשש את בטיחותם של חיסוני קורונה
כשהאבולוציה מטפסת לגובה
לוגיקן בלתי נלאה
חברי הקבוצה הגיעו לנאס"א מאוחר מדי בשביל להשתלב בתוכנית אפולו, תוכנית הטיסות המאוישות לירח, שהסתיימה ב-1972. בשנים הבאות היו לסוכנות מעט מאוד משימות חלל מאוישות: שלוש משימות לתחנת החלל האמריקנית סקיילאב, ומשימת אפולו-סויוז, שהפגישה בחלל אסטרונאוטים מארצות הברית וקוסמונאוטים מברית המועצות ב-1975. טרולי היה חלק מצוות התמיכה של המשימות האלה, ובכולן גם היה איש הקשר של מרכז הבקרה עם צוות האסטרונאוטים (CAPCOM). אבל כדי לטוס לחלל בעצמו היה עליו לחכות על לתחילת פעילותן של מעבורות החלל, שתוכננו להיכנס לשירות ב-1979, ובסופו של דבר החלו לטוס רק ב-1981.
6 צפייה בגלריה
התוכנית שלא פרשה כנפיים. טרולי (מימין) עם טייסי הצוות הראשון של תוכנית MOL של חיל האוויר
(צילום: NASA/JPL)
המעבורת הייתה חללית ששוגרה כטיל, ונחתה עם גלגלים על מסלול, כמו דאון. עוד לפני שהמעבורת הראשונה, קולומביה, שוגרה לחלל, עשו בנאס"א ניסויי נחיתה של מעבורת ששוחררה ממטוס כדי לבחון ולשפר את הליכי הנחיתה שלה. הניסויים האלה בוצעו במעבורת בשם אנטרפרייז, שבסופו של דבר לא הוסבה לטיסת חלל. ב-1977 ביצעה אנטרפרייז חמש טיסות כאלה, עם שני צוותים, כשטרולי משמש טייס בשתיים מהן, לצד המפקד ג'ו אנגל (Engle).
לאחר טיסת הבכורה של המעבורת קולומביה, באפריל 1981, שובצו אנגל וטרולי לטיסת הניסוי השנייה של המעבורת, בנובמבר. הטיסה הייתה אמורה להימשך חמישה ימים, אך קוצרה במחצית בגלל תקלה בתאי הדלק שסיפקו חשמל ומי-שתייה. שני אנשי הצוות בחנו מערכות רבות של המעבורת, וגם את הזרוע לאחיזת לוויינים שהותקנה בתא המטען שלה. הבדיקה הזו בוטלה עקב קיצור המשימה, אבל הצוות התעקש לעשות אותה באזורים ה"מתים" של המסלול, שבהם לא היה קשר צריף עם מרכז הבקרה.
בטיסה הזו רשם טרולי עוד שני ציוני דרך: הוא היה האדם הראשון ששוגר לחלל ביום הולדתו, כשהיה בן 44 שנים בדיוק ביום השיגור, וגם… הסבא הראשון שטס לחלל. בנו הבכור, ריצ'רד, היה אמנם רק בן 21 אבל כבר אבא לשתי בנות.
6 צפייה בגלריה
הספיקו הרבה ניסויים. טרולי עם דפים של תוכניות הטיסה במהלך טיסת הניסוי השניה של מעבורת החלל קולומביה
(צילום: NASA/JPL)
פחות משנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1983, חזר טרולי לחלל כמפקד המשימה השמינית של המעבורות, בטיסה השלישית של המעבורת צ'לנג'ר. המשימה העיקרית הייתה הצבה בחלל של לוויין תקשורת הודי. לאחר מכן הצוות בחן עבודה עם הזרוע הרובוטית על לוויין-דמה של נאס"א, וביצע ניסויים רבים בביולוגיה, ברפואה, בפיזיקה ועוד. המשימה הזו עוררה עניין תקשורתי רב יחסית, משום שאחד מאנשי הצוות היה האסטרונאוט השחור הראשון, גאיון בלופורד (Bluford).
ימים סוערים
לאחר סיומה המוצלח של המשימה פרש טרולי מאנס"א, לטובת מינוי למפקד הראשון של פיקוד החלל של הצי האמריקני. הפיקוד החל לפעול ב-1985, והיה אחראי על שימוש בלוויינים לצרכי התקשורת ואיסוף המודיעין של זרוע הים של ארצות הברית. לימים הפיקוד הזה פורק והוטמע בתוך מערך התקשורת של חיל הים, אבל טרולי היה זה שפיקד על הקמתו ותחילת פעילותו, בדרגת תת-אדמירל.
ואולם, אחרי פחות משנה בתפקיד החדש נקרא טרולי לשוב לנאס"א, כסגן ראש הסוכנות. מיד אחרי אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר בתחילת 1986 התבקש טרולי לפקח על תהליך חידוש הטיסות של המעבורות. התפקיד כלל החלטות כבדות משקל לגבי עתידו של צי המעבורות, המשימות שיוטלו עליהן, ושינוי התרבות הניהולית בסוכנות החלל כדי להפחית את הסיכון לאסונות נוספים כאלה בעתיד.
בתחילת 1989, לאחר כניסתו של הנשיא החדש ג'ורג' בוש (האב) לבית הלבן, מונה טרולי לראש נאס"א. הוא היה המנהל השמיני של סוכנות החלל והראשון מביניהם שהיה אסטרונאוט בעצמו. תקופתו כראש הסוכנות הייתה סוערת למדי, ואופיינה במאבקים מרים עם הממשל על המשך תוכנית המעבורות ועל התוכנית לפיתוח תחנת החלל הבינלאומית. טרולי נאלץ להתמודד בעיקר עם סגן הנשיא, דן קווייל (Quayle), שעמד בראש מועצת החלל הלאומית, ורצה לקצץ בתקציבי הפרויקטים הגדולים לטובת משימות חלל זולות יותר ועם אופק כלכלי ברור יותר. החיכוכים עם הממשל הביאו לכך שטרולי פוטר מתפקידו ב-1992, אחרי כמעט שלוש שנים בתפקיד, בנימוק שהוא לא האדם שיחולל את הרפורמה הדרושה בסוכנות החלל.
מעבר לפיטוריו, תקופתו כראש סוכנות החלל זכורה בזכות החלטה אחת שקיבל. הוא נעתר לבקשת האסטרופיזיקאי וסופר המדע הפופולרי קרל סייגן, והורה לסובב את החללית וויאג'ר 1, כדי שתוכל לצלם את כדור הארץ ממרחק של יותר מששה מיליארד קילומטר. הצילום קיבל את השם "נקודה כחולה חיוורת" (Pale Blue Dot), ונחשב עד היום לאחד מצילומי החלל האיקוניים ביותר.
6 צפייה בגלריה
אחד מצילומי החלל המפורסמים ביותר. כדור הארץ הזערורי ממרחק ששה מיליארד קילומטר, נראה כנקודה כחולה חיוורת
(צילום: NASA/JPL)
6 צפייה בגלריה
האסטרונאוט הראשון שעמד בראש סוכנות החלל של ארצות הברית, וגם הראשון שפוטר מהתפקיד. טרולי בימיו כראש נאס"א
(צילום: נאס"א)
לאחר פיטוריו מנאס"א לא נשאר טרולי מובטל. הוא מונה לסגן הנשיא של המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, ואחר כך עמד בראש מעבדת האנרגיה המתחדשת של משרד האנרגיה האמריקנית ובראש מכון מחקר פרטי. גם לאחר שפרס מתפקידי הניהול ב-2007, המשיך לשאת תפקידים במועצות מנהלים של גופים העוסקים במחקר ובחינוך. הוא זכה לאותות הוקרה רבים על שירותו בנאס"א, וב-2001 צורף שמו להיכל התהילה של האסטרונאוטים בארצות הברית.
טרולי היה נשוי לקולין הנר (Hanner), ויש להם שני בנים ובת. מאז טיסתו הראשונה לחלל כסבא צעיר, הגיע מספר הנכדים לחמישה, ויש להם (עד כה) גם ארבעה נינים. הוא הלך לעולמו בגיל 86 בביתו בקולורדו. "ריצ'רד קורץ מהחומר של האנשים שהבינו כי אנו עושים דברים גדולים לא בגלל שהם קלים אלא בגלל שהם קשים. הוא היה חבר אישי ומנטור לרבים מאיתנו", סיכם נלסון את ההספד. "אני מזמין את כל מי שהמסע של האנושות לגבהים חדשים יקר ללבו, להצטרף אלי בפרידה ממשרת הציבור הגדול הזה".
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
