בשנת 1921 יצא לאור הספר "כל ירושלים" המוגדר בכותרת המשנה שלו: "ספר שמושי, ספר ידיעות, ספר אדריסאות". הכותרת הטכנית והמשמימה אולי אינה מסגירה זאת, אך מדובר בספר מפתיע ומשעשע המספק הצצה היסטורית ייחודית לדמותה של ירושלים לפני יותר ממאה שנה. הספר גם משקף יפה את לשון התקופה, אשר אותה הגדירה חוקרת הלשון יעל רשף "תקופה מכוננת בתהליך תחיית העברית".
"כל ירושלים" דומה לספר טלפונים, אך מטבע הדברים והתקופה רשומות בו בעיקר כתובות, או בלשון הספר "אדריסאות". ה"אדריסאות" האלה אינן ציונים של רחוב ומספר בית כמוכר לנו היום, כי אם תיאורים דוגמת "שער יפו, מול מגדל דוד", "מאה שערים אצל 'מאפיה ברמן'" או "הדירה הראשונה בסמטה אחרי הראינע 'ציון' בנחלת שבעה".
מספרי הטלפון בספר מעטים מאוד והם ממלאים בו בקושי חמישה עמודים: כשני עמודים של מספרי הטלפון בירושלים, והשאר בערים אחרות. רוב מספרי הטלפון בירושלים היו אז דו-ספרתיים, אך היו גם מספרים חד-ספרתיים, כגון מספר הטלפון "4" של המשרד לענייני כסף ומכס.
הספר כולל גם מידע מגוון: תיאור העתיקות בירושלים, תנאי הבחינה לאוניברסיטה הלונדונית, שירותי הדואר והטלגרף, זמני הרכבת ועוד. לכל אורכו פזורות פרסומות ברוח הימים ההם, ואלו מזמנות לקוראים מפגש עם כורכי ספרים, בית מלאכה פריזאי לכובעי נשים, בית ספר למלאכה לבנות ישראל שבו העבודות "מתמלאות בזריזות ובדיקנות עפ"י האופנה היותר חדישה", מלון עברי אירופי המספק "אֹכל עָרֵב ונקי", חברת שמן אדמה המספקת בין השאר "בנזין ושמן נקי לאוטומובילים ומוטורים", "צמחוניה - בית אֹכל צמחוני ומחלבה", מחסן לנייר הדפסה שבו "המחירים שוים כמו במחסני רמינגטון במצרים" ושלל טיפוסים ועסקים מקומיים.
איזו עברית זו?
כמוגדר בכותרת המשנה, "כל ירושלים" הוא "ספר שימושי". על כן לשונו היא זו המכונה במחקר "עברית בינונית" - משלב לשון האופייני לעיתונים, למודעות רשמיות, לתכתובות מנהליות וכדומה. משלב זה מצוי בין הלשון הספרותית ללשון הדיבור ומשמש היכן שנדרשות רשמיות ותקניות לצד פשטות ובהירות.
ככלל, הלשון המשתקפת מדפי הספר היא העברית של ראשית ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל - העברית החדשה המוקדמת. עברית זו לא נוצרה יש מאין, אלא צמחה מתוך מה שהילך בכתב בעברית לדורותיה: מקרא וחז"ל, פרוזה ופיוט, כתיבה רבנית, כתיבה מדעית ועוד. על כן התנקזו אליה צורות לשון מגוונות, והן התחרו זו בזו על מקומן. עם השנים נעלמו חלק מן הצורות, אחרות הפכו לרגילות בלשוננו, ויש שהתייחדו למשלב מסוים או לסגנון מסוים.
כאן מגבשים לשון
חוסר הסדירות הלשונית בולט בספר על כל צעד ושעל. הכתיב בו איננו אחיד: ניכרת נטייה לכתיב חסר, כגון 'חמשי', 'טפס' [=טופס], 'אגדות' [=אגודות], 'חיטים' [=חייטים], ולצד זה יש כתיבים מלאים כגון 'אופנה', 'מחובר', 'אורוות'. לעיתים מילה אחת באה בספר בכתיבים שונים, כגון 'דאר' ודואר', 'אחזה' ו'אחוזה' ואף 'החורבה' לעומת 'חרבת ר' יהודה החסיד' באותו עמוד, ופה ושם אף מצויות שגיאות כתיב: 'עם' במקום 'אם', 'ערך' במקום 'ארך' [=אורך] ואפילו "המחלקה לתקון הדרכים והקבישים".
ואומנם, בשנת 1929, שמונה שנים לאחר יציאת "כל ירושלים", כתב איש הלשון יצחק אבינרי בעניין חוסר האחידות של הכתיב הנוהג בארץ: "צו השעה הוא – לקבוע כתיב אחד ללשון העברית. זוהי הפרצה שיש לגדרה, למען קביעות הלשון ושפורה".
כתיב המילים הלועזיות בספר גם הוא אינו אחיד לגמרי, ובייחוד ניכר הדבר בעיצור t: 'טה' וגם 'תה', 'טלגרמות' וגם 'תלגרמות', 'טלפון' וגם 'תלפון'. כתיבן של כמה מילים זרות אחרות שונה מאוד מן הרגיל בימינו: חמיה [=כימיה], טנניס [=טניס], פוליציות [=פוליסות], פטריק [=פטריארך, וכאן כמובן גם ההגייה שונה].
גם בתחום אוצר המילים ניכר חוסר עקיבות: 'אדריסה', 'כתובת' ו'מען'; 'דואר' ו'פוסטה'; 'בית אסורים' ו'בית סוהר'; 'בית כנסת' ו'בית תפלה'; 'נפט' ו'שמן אדמה'; 'בית מרפא' ו'מבראה'; 'קפה' ו'בית קהוה' (שניהם במשמעות 'בית קפה'). מעניינים במיוחד חילופים בין מילים שקיבלו לימים הוראות מובחנות יותר ("דנוטציות" בלשון הבלשנים).
דוגמה יפה היא השלישייה 'סיעה', 'עדה' ו'כנופיה': "הרובע מלא מנזרים של הסיעות הנוצריות השונות", "במורד ההר נמצאים מנזרים רבים של עדות שונות של הנוצרים", "במנזר של כנופית 'האבות הלבנים' נמצא בית נכות". גם בלשוננו היום שלוש המילים מציינות קבוצות אנשים, ואולם כל אחת מהן נתייחדה לעניין אחר: 'עדה' היא קבוצה אתנית, 'סיעה' היא פלג מתוך הכלל (בייחוד בהקשרים פוליטיים), ואילו 'כנופיה' היא חבורת פושעים, או לכל הפחות נערים פרחחים. "כנופית האבות הלבנים" עשויה אפוא להישמע לקוראים בן זמננו כשם של סדרת פשע...
היעדר המשמעות המובחנת, הספציפית, ניכר גם בשימוש הנרחב בפעלים בעלי הוראה כללית, למשל: "האוניברסיטה הלונדונית מסדרת בחינות בכל מושבות הממשלה הבריטית" (היום היינו אומרים 'עורכת'), "אם צריך לסדר את הטלפון במרחק לא יותר מקילומטר אחד מתחנת הטלפון" (היום היינו אומרים 'להתקין'); "באו שנויים רדיקליים בסדור של הממשלה" (היום היינו אומרים 'נעשו', 'נערכו', 'התחוללו' או 'התרחשו'), "האדריסאות הנכונות של אנשים פרטיים... יבואו כלם בספר הבא" (היום היינו אומרים 'יופיעו', 'יירשמו' או 'ייכללו'); "מפני חסר מים בירושלים כמעט ע"י כל הבתים עשו בורות" (היום היינו אומרים 'חפרו' או 'חצבו'), "בירה ג'ינג'ר, מי סודה, גזוז וכו נעשות באופן נקי וסניטרי" (היום היינו אומרים מיוצרות', וליתר דיוק 'מיוצרים', שהרי הגזוז ומי הסודה מינם זכר).
חילוף מסוג אחר הוא באופן הבעת היתרון: בספר עדיין אפשר למצוא את המבנה המיושן היותר + שם תואר: "עפ"י האופנה היותר חדישה", "מחסן היותר גדול בירושלים" (במשמעות 'האופנה החדישה ביותר', 'המחסן הגדול ביותר'), אך בדרך כלל כבר משמשת המילה הכי: "מרוהט על פי האפנה הכי חדישה", "בית מסחר הכי גדול בא"י בשביל בגדים אתלטים".
"שרות מדויקת" וחריגות התאם אחרות
במקומות רבים בספר יש חוסר התאם דקדוקי: 'נמצא חומה', 'אותם השפות', 'הכנסת אורחים גדול', 'נמצאת כפר קטן', 'צריכים להיות אישור מיוחד'. לעיתים חוסר ההתאם הזה נובע בבירור מהשפעה של מילה סמוכה או של הצורן הדקדוקי: "בית הכנסת עתיקה" בהשפעת המילה 'כנסת', "בתי קברות עתיקות" בהשפעת צורן הריבוי ־וֹת, "משרד הבריאות המחוזית" בהשפעת הסומך 'הבריאות'.
במקרים אחרים חוסר ההתאם כביכול נובע מחוסר סדירות שהיה במינו הדקדוקי של שם העצם. הדוגמה הבולטת ביותר ב"כל ירושלים" בפרט ובכתיבה בת התקופה בכלל היא המילה שירות: בספרות המדרשית ובלשון ימי הביניים מין המילה זכר (כרגיל גם בימינו), ואולם בעברית החדשה המוקדמת נתפסה בטעות הת' הסופית – השייכת במקורה לשורש המילה – כסיומת נקבה, ומכאן פשט השימוש במילה בנקבה, ואף נָהגה צורת הרבים שירויות. כך למשל אנו מוצאים ב"כל ירושלים" בפרסומת למלון "המזרח": "מפורסם בחדריו המרוחים [=מרווחים] ונקיים. האויר צח, שרות מדויקת".
דוגמה דומה היא המילה רחוב. מינה הדקדוקי של מילה זו היה שנוי בעבר במחלוקת (למשל במילון בן־יהודה היא מוגדרת 'נקבה'), ומכאן בספר "הרחוב הזאת".
במקרים אחרים, שבהם כבר בעברית הקלאסית יש חוסר סדירות ביחס למינו של השם, אפשר לראות את חוסר הסדירות גם בספר. למשל: "מהר הזיתים יורד הדרך 'ליד אבשלום'", ובאותו עמוד: "הלאה הדרך יורדת אל נחל קדרון".
המילים האובדות
בין דפיו של "כל ירושלים" מסתתרים מילים וצירופים ששקעו בינתיים בתהום הנשייה – "מילים אובדות" כלשונו של הבלשן המנוח עוזי אורנן. הינה כמה דוגמאות יפות:
אוירה [=חיל האוויר], אנשים מדיניים [=מדינאים], בית מקלט יתומים [=בית יתומים, להרחבה], בית תבשיל [=מסעדה], בקרבות [=בקרבת מקום], הוצאת הפעולה [=הוצאה לפועל], חֹפש לאֻמי [=עצמאות], חתימה [=מינוי, "מתקבלת החתימה על העתון היומי 'הארץ'"], ימיה [=צי, חיל הים], מגע ומשא [=משא ומתן], מסגרים [=סוגריים], צלמוניה [=בית מלאכתו של הצלם], רגע [=דקה, להרחבה], רפואה [=תרופה, "בית מסחר לרפואות"; ומוכר עד היום בצירוף 'להקדים רפואה למכה'], שן [=שנהב, משמעות זו מוכרת מן המקרא, כגון "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל" (מלכים א י, יח), ובימינו נשתמרה בצירוף 'מגדל השן'], תורת ההגיון [=לוגיקה], תעודת מסע [=דרכון; חלופות אובדות נוספות נזכרות כאן], תשלומים סירוגיים [=תשלומים, תשלומים לשיעורין].
מילים "אובדות" אחרות אינן אלא משקלים או בניינים חלופיים השונים מאלו המוכרים לנו היום. למשל: הוקבע במשמעות 'נקבע' (המסים יוקבעו על ידו בכל מקרה ומקרה"), השתמשות במשמעות 'שימוש', ישר במשמעות 'ישיר' (""תחת השגחה ישרה מצד האוניברסיטה בלונדון") , משמרת במשמעות 'שימור' ("משמרת העתיקות"), נשלם במשמעות 'משולם' ("המסים נשלמים לפי מה שנקבעו בסעיף 9"), שיווי במשמעות 'שוויון' ("שיווי זכויות", בדומה לשיווי משקל המוכר עד ימינו).
ה' הידיעה באה והולכת
בתקופת התחייה נהגו כותבים רבים שלא להשמיט את ה' הידיעה לאחר קבוצת אותיות היחס בכ"ל. ב"כל ירושלים" ה' הידיעה כבר נשמטת בדרך כלל, אך יש גם דוגמאות לא מעטות להשארתה: 'להמערכת', 'להעתונים', 'להרוסים' [=לרוסים], 'בהעיר', 'בההעתקה'.
יידוע של שם עצם ושם תואר נעשה ברגיל בעברית בהוספת ה' הידיעה לשניהם ('הילד הגדול'). ואולם בספר יש דוגמאות לא מעטות ליידוע שם התואר בלבד: 'מחלקה הכספית', 'הסתדרות הציונית העולמית', 'כותל המערבי', 'מסגד הלבן' 'יום הראשון' – כנראה על דרך דוגמאות מן המקורות כמו 'יום השישי' ו'לולב הגזול'. כאשר שם התואר מתאר צירוף סמיכות – יש שצירוף הסמיכות מיודע אך שם התואר אינו מיודע: 'ראשי האמונות שונות', 'בית הכנסת עתיקה'. צירופי הסמיכות עצמם מיודעים בספר בדרך כלל בהוספת ה' הידיעה לסומך כמתבקש מצד הדקדוק ('התפתחות התעשיה', 'פקודת הנציב העליון'), אך יש גם דוגמאות כמו 'האבן שיש', 'התעודות מסע'.
קצת יחס למילות היחס
כמה פעלים הרגילים בלשוננו היום בצירוף מילת יחס מסוימת באים בספר בצירוף מילת יחס אחרת. למשל: "מועמדים שעברו על בחינת הכניסה" (ולא 'את'), "שהרכבת עומדת על התחנה" (ולא 'ב'), "התחילו יותר להשתמש עם המים" (ולא 'ב').
ויש מילות יחס וצירופי יחס ששימושם בספר שונה או נרחב בהרבה מן המוכר לנו: "בעד העסקים השונים... נקבעו המסים דלקמן"; "המהנדס בשביל צפון ודרום", "האחריות ע"ד [=על דבר] התכן של המודעות"; "בית ספר למלאכה לבנות ישראל בדרך למאה שערים, אצל מלון ורשבסקי"; "לרגלי [=לרגל, מפאת] בואו של ה.מ. [=הוד מעלתו] הנציב העליון באו שנויים רדיקליים בסדור של הממשלה".
אחרית דבר
שיטוט בין דפי הספר "כל ירושלים" הוא דרישת שלום נוסטלגית מירושלים של תקופת המנדט על נופיה, בנייניה ואנשיה. לשון הספר דומה ללשוננו היום מבחינות רבות, אך בה בעת היא שונה ממנה. שלא כלשונם של טקסטים מוקדמים יותר – מתקופת התחייה וקל וחומר מתקופת ההשכלה, לשון זו אינה זרה לקוראים בני זמננו, ועל פי רוב אפשר להבינה בקלות. עם זאת מצויות בה לא מעט תופעות מיוחדות שנפלטו מאז מן העברית, ובייחוד ניכרים בה סימני התגבשות והתרוצצויות לרוב.
"כל ירושלים" לשנת תרפ"א–תרפ"ב, 1921, ספר שמושי ספר ידיעות ספר אדריסאות, הוצאת א. אוסטובסקי, ירושלים 1921 (ובמהדורת צילום: הוצאת אריאל, ירושלים 1979)
ד"ר תמר קציר, האקדמיה ללשון העברית
