אם תשאלו את האדם ברחוב הישראלי מהי הציפור הרועשת ביותר לדעתו, סביר להניח כי תשובתו תהיה לרוב מיינה מצויה, דררה מצויה או אפילו עורב אפור ועורבני שחור-כיפה. כעת, במחקר שפורסם בכתב העת Evolution, סומנו שני מועמדים בולטים לזכות בתואר המפוקפק "הציפור הרועשת ביותר בעולם": פעמונית חשופת-גרון (Procnias nudicollis) וקריאמה אדומת-רגל (Cariama cristata). ממצאי המחקר מהווים צעד אחד נוסף בדרך לפתרון החידה מדוע ציפורים מסוימות רועשות הרבה יותר מאחרות.
קריאת פעמונית חשופת-גרון (זכר)
(צילום: João C.T. Menezes)
ד"ר ג'פרי פודוס, מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, ועמיתו ז'ואאו ס. ט. מנזס, גילו שקיימת שונות עצומה בעוצמת הקול של קריאות הציפורים: החל מהקוליברי, הקרוי גם יונק הדבש (64 דציבלים, בערך עוצמתה של שיחה רגילה) ועד לפעמונית חשופת-גרון וקריאמה אדומת-רגל – שתי ציפורים שעוצמת הקריאה שלהן חרגה מ-120 דציבלים בשיאה, רמת רעש הגבוהה מזו של מסורי שרשרת ופטישי אוויר הפועלים בקרבת מקום.
כמו כן, ובאופן די צפוי, גילו החוקרים כי הציפורים הקולניות ביותר הן בדרך כלל גדולות יותר ובעלות שרירים מאסיביים – המאפשרים דחיסת אוויר רבה יותר לצורך הפקת עוצמת קול מתפרצת – וכן בעלות פתח מקור רחב יותר.
פעמונית חשופת-גרון קוראת בקול שהציב אותה כאחת מהציפורים הרועשות בעולם
(צילום: University of Massachusetts Amherst)
המחקר של השניים הוא האחרון בסדרת מחקרים המהווה חלק ממסע מתמשך להבנת התפקיד שממלאת הביולוגיה האבולוציונית באופן שבו ציפורים מתקשרות זו עם זו. עם זאת, החיפוש אחר ציפורים שוברות שיאים לא היה המטרה שלשמה פעלו מנזס וד"ר פודוס, שרצו לברר אם קיימים מאפיינים פיזיים בגוף הציפור המסוגלים לנבא את עוצמת הקריאה שלה, וכן כיצד – ואם בכלל – קשורה עוצמת הקול לנישה האקולוגית של הציפור ולמבנה החברתי הספציפי שלה. "קביעת עוצמתה של קריאת ציפור אמורה להיות משימה די פשוטה במעבדה", אמר מנזס, שביצע את המחקר הזה במסגרת לימודיו המתקדמים באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט. "אולם עד לאחרונה, היה קשה מאוד לבצע זאת בשטח, וקיים מעט מאוד מידע שאפשר להסתמך עליו".
הסיבה לכך היא שעוצמת הקול – או המשרעת – תלויה במרחק. צעקה מחרישת-אוזניים מטווח קרוב עשויה בקושי להישמע ממרחק של כמה מאות מטרים. אחת הדרכים לאמוד את עוצמתה של קריאת ציפור היא ללכוד את הציפור המבוקשת, להביאה למעבדה ולבצע בה ניסויים מבוקרים – אלא שגישה זו אינה מעשית כלל, בייחוד כאשר עובדים בזירה הבינלאומית ומשווים בין מספר רב של ציפורים. לצד החובה ביציאה לשטח, עד לאחרונה לא היו כלים מתאימים לביצוע המדידות. לא היה זה מעשי עבור אורניתולוגים למדוד באופן אמין את המשרעת ואת המרחק בו-זמנית, עד ששחקני גולף המציאו מדי-טווח לייזר מדויקים, ומומחים לבטיחות בעבודה פיתחו מדי-קול ניידים ובעלי רזולוציה גבוהה.
קוליברי (יונק הדבש), ציפור שעוצמת קולה היה החלש ביותר מבין 123 המינים שנבדקו
(צילום: Graphic Designer 17/Shutterstock)
(הקול של ארבעה מינים, כולל פעמונית חשופת-גרון וקריאמה אדומת-רגל, שהתגלו כציפורים הרועשות ביותר)
מנזס וד"ר פודוס היו מהראשונים לאמץ את הכלים החדשים הללו, ולאחר שהצטיידו בהם כראוי, הצליחו לאסוף נתונים אמינים על עוצמת הקול של 123 מינים – כאשר עבור 113 מהם, עוצמת הקול מעולם לא תועדה או קוטלגה קודם לכן. "הצלחנו להגדיל משמעותית את מספר המינים שעבורם קיימים נתוני עוצמת קול", אמר ד"ר פודוס. "זהו מחקר בסיסי ויסודי שאיש לא הצליח לבצע בהיקף כזה, והוא מוביל למגוון שאלות נוספות שיהיה מעניין לחקור בהמשך".
עם זאת, הממצאים שעלו מהמחקר לא תמכו בתחזיות ברורות או רחבות-היקף כלשהן באשר לסיבה לכך שעוצמת הקול עשויה למלא תפקיד אקולוגי ואבולוציוני. מנזס וד"ר פודוס שיערו כי הציפורים בעלות הקול החזק ביותר אינן מצטיינות ביכולות תעופה (עוצמת הקול מפצה על ניידות מוגבלת). כמו כן, הם העריכו כי אותן ציפורים יחיו ביערות עבותים (המגבילים את יכולתן של הציפורים לראות זו את זו) ויקיימו מערכות רבייה פוליגמיות (שכן ככל שקריאת החיזור נישאת למרחק רב יותר, כך היא צפויה למשוך יותר בני זוג). "אנו יודעים כיצד זה קורה, אך טרם גילינו את הסיבות לכך. סביר להניח שנזדקק לנתונים רבים יותר ממספר רב של מינים כדי להבין לעומק את המתרחש במישור האקולוגי והאבולוציוני", אמר מנזס. "אי אפשר לבצע מחקר מסוג זה במעבדה או על ידי איסוף נתונים מהאינטרנט. צריך לצאת אל העולם, להקדיש תשומת לב רבה למה שרואים ושומעים. כל פעולה בשטח שמאלצת אותך להתבונן בקפידה רבה יותר היא מהנה – היא מחזירה אותך לשורשים של הסיבה שבגללה אנחנו עוסקים במדע מלכתחילה", הוסיף ד"ר פודוס.
