המסע שלנו לאתיופיה היה קשוח, חסר רחמים, אבל כזה שחודר עמוק אל הלב ומשנה משהו מבפנים. עם זאת, הרגעים הכי נדירים מחכים מעבר לגבול הנוחות. ההרפתקה החלה בחודש שעבר, בטיסה לאדיס אבבה. משם עלינו על טיסת פנים שהובילה אל פתחו של מסע הררי ומפותל שארך כשעתיים וחצי, אל תוך הטבע הפראי של הרי באלה שבדרום-מזרח המדינה. זהו רכס הרים עצום המתנשא לגובה של למעלה מ-4,000 מטרים מעל פני הים, ומציע פסיפס נופים דרמטי של יערות הרריים עבותים, עמקים עמוקים ורמות אפרו-אלפיניות חשופות לחלוטין.
מרלן נוי
(צילום: שי עבדי)
רגע לפני שנעלמנו אל תוך הערפל, עצרנו יחד עם עבדי המדריך וקיה הנהג באחד הכפרים המרוחקים. שם הצטיידנו בחבל ההצלה שלנו לימים הקרובים: שקי שינה, שמיכות, קרשים למדורה, אוכל ואת סופיה הבשלנית המקסימה שהצטרפה אלינו ושבמהלך המסע התגלתה גם כמרפאה שלי.
אבל שום ציוד לא באמת הכין אותנו למציאות של הלילה. הקמנו אוהלי קמפינג זעירים, שבקושי הספיקו לשני אנשים. בלילות, המרחב הפנימי הפך לזירת הישרדות חרישית, אי אפשר היה לזוז. כל תנועה קלה דרשה תמרון מורכב ומחושב של סיבוב הגוף יחד עם ערימת השמיכות ושק השינה, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי נדחקת לקצה, כשהרגליים שלי נזרקות החוצה, אל האדמה הבוצית והקפואה שמחוץ לאוהל.
היינו מוקפים בנופים דרמטיים ועוצרי נשימה של צוקים נישאים ומרחבים אינסופיים. אבל לטבע נמאס להיות רק תפאורה. הוא פתח מולנו חזית, והכין לנו קבלת פנים קשוחה ואכזרית במיוחד, מטחי גשם זלעפות שהרעידו את יריעות האוהל, רוחות עזות שאיימו לעקור את האוהל מהקרקע, קור מקפיא שחדר עמוק ומילא את העצמות, וסדרה של לילות ארוכים מורטי עצבים, ללא דקה אחת של שינה נורמלית.
זאבים חבשיים יפים ואלגנטיים
(צילום: מרלן נוי)
רגע של מפגש המחזק את המבנה ההיררכי ואת הקשר בין שני זאבים חבשיים
(צילום: מרלן נוי)
אבל התנאים בשטח היו רחוקים מלהיות פשוטים. במשך חמישה ימים היינו למעשה התיירים היחידים באזור כולו. הגוף שלי כבר התחיל לשלם את המחיר של התנאים הקיצוניים. התקררתי, הגובה נתן את אותותיו, והופיעו לי כאבי אוזניים וראש חזקים. כמי שמורגלת למסעות שטח, אני תמיד דואגת לסחוב איתי בית מרקחת שלם וכל תרופה אפשרית שעשויה לעלות על הדעת, אבל חוק מרפי הכה בי דווקא שם, ודווקא טיפות אוזניים שכחתי להביא. סופיה המקסימה ראתה את המצוקה שלי וניסתה לרקוח עבורי תרופות סבתא מסורתיות ומקומיות, אך הן לא באמת הועילו וביום האחרון כבר הרגשתי כל כך ברע שנאלצתי בצער רב לוותר על היציאה לשטח.
הוויתור והקושי נשכחו במהירות ברגע שהעדשה נפתחה אל מול הטבע הפראי. היום, כשאני מסתכלת לאחור על התמונות, אני יודעת שהמסע הזה היה שווה כל טיפה של גשם, כל משב רוח מקפיא וכל רגע של כאב וקושי. כי אז הגיע הרגע שבשבילו הרחקנו עד לשם. מתוך הערפל והמרחבים הפתוחים הם הופיעו: הזאבים החבשיים. הם יפהפיים, אלגנטיים, ג'ינג'ים, בעלי פרווה בגוונים אדמדמים-זהובים וכתמים לבנים, רגליים ארוכות, חוטם מחודד ואוזניים גדולות וזקופות. הם נעו בקלות אצילית, מזכירים שועלים גדולים, כשהם סורקים את העשבייה והפרחים הסגלגלים בעיניים חדות.
אינטראקציה בין צמד זאבים חבשיים
(צילום: מרלן נוי)
זאבים חבשיים
(צילום: מרלן נוי)
זכינו לבלות במחיצתן של שתי להקות ולצפות באינטראקציות חברתיות מדהימות של קירבה ומגע. למרות שהם ציידים יחידניים, החיים החברתיים שלהם מרתקים: עם זריחת השמש, חברי הלהקה נפגשים ומקיימים טקסי ברכה מורכבים, כשכושי זנב, ליקוקים, חיבוקים וקידות מכבדות מלאות חיבה שמחזקות את המבנה ההיררכי ואת הקשרים ביניהם. מיד לאחר הטקס, הם יוצאים יחד לסיור טריטוריאלי משותף, ורק אז מתפצלים כדי לצוד לבדם. בערב, הם מתאחדים מחדש.
משחקי כוח בלהקת הזאבים
(צילום: מרלן נוי)
מפגש בין זאבים חבשיים
(צילום: מרלן נוי)
הזאב החבשי הוא אחד ממיני הכלביים הנדירים בעולם, הנמצא בסכנת הכחדה חמורה. מדובר בטורף האנדמי הגדול ביותר באתיופיה. פחות מ-500 פרטים בלבד שורדים כיום, מבודדים ונמצאים רק ברמות הגבוהות של אתיופיה. הם מתמודדים יום-יום עם אובדן בתי גידול, חקלאות קיומית, רעיית יתר של בקר ומחלות המועברות מכלבי בית. בניגוד לזאבים אפורים הניזונים מטרף גדול, הזאב החבשי חי בגבהים קיצוניים ומומחה לציד מכרסמים קטנים, והוא גם הזאב היחיד בעולם ששותה צוף מפרחים: תופעה מיוחדת, מדהימה ונדירה.
הזאב החבשי, אחד ממיני הכלביים הנדירים בעולם, הנמצא בסכנת הכחדה חמורה
(צילום: מרלן נוי)
טכניקת ציד אופיינית שבה הזאב מזנק לעבר מכרסם שאיתר בעשב
(צילום: מרלן נוי)
סופו של מרדף מוצלח
(צילום: מרלן נוי)
אחד הדברים המדהימים ביותר שראיתי בהרי באלה הוא המספר הבלתי נתפס של מחילות באדמה. מדובר ממש בעיר תת-קרקעית המשמשת כמזווה טבעי ועשיר שמקיים את הזאבים בגבהים. שבעה סוגים שונים של מכרסמים חיים שם, ובראשם החולד גדול-הראש, מין אנדמי החי רק שם והוא גם המאכל האהוב ביותר על הזאבים. מצאתי את עצמי שוכבת על האדמה הקרה במשך שעות ארוכות, הרוחות החזקות מצליפות בי, אוחזת בעדשת ה-600 מ"מ שלי וממתינה בסבלנות שהאדון הזה יואיל בטובו לצאת מהמחילה שלו. מדי פעם הוא הגיח, חשף את שיניו הכתומות והבולטות שממשיכות לצמוח כל חייו, אסף שורשים וצמחייה וחזר במהירות למחילה שלו.
חולד גדול-ראש, אחד המכרסמים המיוחדים והאנדמיים לאתיופיה
(צילום: מרלן נוי)
חולד גדול-ראש אוסף שורשים וצמחייה
(צילום: מרלן נוי)
קיים קשר אקולוגי מרתק בין החולד לזאב: החולד חופר, משפיע על מבנה הקרקע והצמחייה, והזאב הנדיר שורד בזכותו ובזכות שפע המכרסמים שלא מכלכל רק את הזאבים, אלא גם את העופות הדורסים שמרחפים מעל ומשלימים תמונה פראית מופלאה.
בז צוקים בין שמיים לצוקים
(צילום: מרלן נוי)
אוח הכף, אחד מהגדולים שבמיני הינשופיים
(צילום: מרלן נוי)
עקב אוגור, אחד הדורסים המרשימים בהרי באלה
(צילום: מרלן נוי)
לצד הטורפים והמכרסמים, הרמות הגבוהות זימנו לנו מפגש יוצא דופן נוסף, עם ניאלת ההרים. זוהי אנטילופה גדולה, מלכותית ונדירה להפליא, שאף היא אנדמית לחבל ארץ זה ואף נמצאת בסכנת הכחדה. למרות שהן מזכירות במראה שלהן איילים אציליים, מדובר באחת האנטילופות המרשימות ביותר באפריקה. הזכרים נושאים בגאון קרניים גדולות ויפהפיות שיכולות להגיע לאורך של למעלה ממטר, ופרוותם האפרפרה-חומה מעוטרת בפסים ונקודות לבנות, הסוואה מושלמת בתוך החורש ההררי הסבוך. הנוכחות השקטה והמלכותית שלהן בגבהים האלה, מעל העננים, גורמת לך להבין שהגעת לתיבת נוח אמיתית של מינים נדירים שנשמרו כאן באדיבות הבידוד הגיאוגרפי.
נקבות ניאלת ההרים, האנטילופה הגדולה והאנדמית לאתיופיה
(צילום: מרלן נוי)
ניאלת ההרים, מין אנטילופה אנדמי באתיופיה
(צילום: מרלן נוי)
כשעמדתי שם, מול האיילים, המכרסמים, הדורסים והזאבים החבשיים בסביבתם הטבעית, בגובה של אלפי מטרים, וראיתי אותם נעים בחופשיות במרחבים המוגנים שלהם, הבנתי למה יצאתי למסע הזה. לא בשביל תנאים מפנקים או נוחות, אלא דווקא בשביל הרגעים החד-פעמיים האלו שבהם זוכים לפגוש את בעלי החיים הנדירים בעולם במקום היחיד שבו הם שורדים בטבע.
שישה זאבים על מחילה אחת, מנסים את מזלם יחד בציד המכרסמים
(צילום: מרלן נוי)
מנוחה באור אחרון, זאב חבשי באור אחורי
(צילום: מרלן נוי)
מהרי באלה תכננו להמשיך את הטיול לכיוון צפון אתיופיה, אל הרי סמיאן ומדבר דנקיל המפורסם, אך למציאות הביטחונית המורכבת בשטח היו תוכניות אחרות. על כן, נאלצנו לקבל החלטה מהירה, לבטל את כל טיסות ההמשך לצפון המדינה ולשנות כיוון לחלוטין. בתוך רגעים של חוסר ודאות עלינו על טיסה לקניה, ויצאנו להרפתקה חדשה-ישנה, לנסות את מזלנו במציאת הנמרה השחורה, טורפת נדירה ומסתורית שחיפשתי בעבר ללא הצלחה.
הטבע הפראי תמיד מציב אתגרים, אבל הוא גם זה שמושך אותנו לחזור אליו שוב ושוב, מוכנים להכל. הפעם, סוף סוף נשבר הנאחס ואחרי שנים של חיפושים, ציפיות ואכזבות, סוף סוף זה קרה. במשך שלוש שנים יצאתי שוב ושוב בעקבות החלום הגדול לראות נמר שחור בטבע בקניה ואפילו בהודו. אלו היו שנים מלאות בחיפושים אינטנסיביים, ציפייה מורטת עצבים ואכזבות חוזרות ונשנות. בכל פעם מחדש קיוויתי שאולי הפעם זה יקרה, אך הנמר השחור הצליח לחמוק ממני פעם אחר פעם ולהשאיר אותי עם החלום בלבד.
ואז, דווקא בטיול הזה, שכלל לא היה מתוכנן בצורה הזו, ההמתנה הארוכה והסבלנות השתלמו בגדול. לראות את הנמרה היפהפייה והנדירה הזו בסביבתה הטבעית במציאות, אחרי כל השנים רצופות האכזבות, הייתה חוויה עוצמתית. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שהייתה בשיאה.
רגע של ניצחון בטבע הפראי בקניה
(צילום: מרלן נוי)
הנמרה השחורה הנדירה והיפהפייה של קניה
(צילום: מרלן נוי)
מרלן נוי, צלמת טבע ממושב מרחביה שבעמק יזרעאל, מקדישה את השנים האחרונות למסעות צילום במקומות הנידחים ביותר בעולם, בחיפוש אחר רגעים נדירים בחייהם של בעלי החיים בטבע. לצדה במסעות נמצא תמיד בן זוגה עמיר, השותף לאהבת הטבע, לתשוקה לצילום ולהרפתקאות, וגם לאתגרים ולתנאי השטח הקשוחים.
