לאחר שנכחדו מהאזור, חזרו הפראים לנגב הישראלי בפרויקט השבה מרשים. אף על פי כן, הם עדיין מתמודדים עם איומים כמו משבר האקלים וצמצום מקורות המים. שוחחנו עם ד"ר שירלי בר-דוד, מהמחלקה לאקולוגיה מדברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הקמפוס שבשדה בוקר, כדי להבין איך נראים החיים של בעל החיים האצילי הזה.
מיהו הפרא, ואיפה (אם יתמזל מזלנו) נפגוש אותו בישראל?
"הפראים משתייכים למשפחת הסוסיים והם קרובי משפחה של הסוסים, של החמורים ושל הערודים (שהם המקור לחמור הבית) ושל הזברות. בעבר חי בישראל תת-מין סורי, אך הוא נכחד לחלוטין מהעולם לפני כ-100 שנה".
"האוכלוסייה שחיה כיום בנגב היא תוצאה של פרויקט השבה שהחל בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, אז הובאו לארץ פראים משני תת-מינים של הפרא האסייתי, מאיראן ומטורקמניסטן לחי-בר יוטבתה. כיום בישראל אפשר למצוא את הצאצאים שלהם בטבע ברחבי הנגב - ממרכז התפוצה באזור מכתש רמון והר הנגב, צפונה עד פתחת ניצנה ודרומה עד בקעת עובדה".
מה הופך את הפרא לייחודי לעומת חיות אחרות?
"השם 'פרא', שמוזכר כבר בתנ"ך, מעיד על המהות שלהם - אלה בעלי חיים שבני האדם לא הצליחו לביית. בניגוד לסוסים ולחמורים שבויתו, הפראים נשארו פראיים לחלוטין. הם חמקמקים מאוד, ולכן קשה להעריך את גודל האוכלוסייה שלהם. כשרואים אותם בטבע, מבינים את המשמעות של זה: הם לרוב רואים אותנו לפני שאנחנו מצליחים להבחין בהם, והם רצים במרחב בעוצמה שמעוררת השתאות. לפעמים אפשר לראות את הזכרים עומדים על ראשי גבעות גבוהות וצופים על המרחב. הם פעילים מאוד בשעות הבוקר ובערב כשחם פחות".
מה החשיבות של הפראים במערכת האקולוגית?
"זה נושא שתמיד צריך לגשת אליו בצניעות. בהבנה האקולוגית שלנו כיום, אנחנו אומנם מבינים שלכל מין יש תפקיד במערכת, אבל פעמים רבות אנחנו מכירים רק חלק קטן מאוד מהתמונה המלאה".
"אחד הדברים המרתקים שנמצאו זה שלפראים יש תפקיד חשוב בהפצה ובהנבטה של זרעים של צמחים במדבר. במחקר שערכו ד"ר טל פולק ופרופ' דויד זלץ, התגלה שיש מיני צמחים מסוימים שנובטים רק לאחר שעברו במערכת העיכול של הפרא. הסיבה לכך היא שלזרעים האלה יש קליפה קשה מאוד שמונעת מהם לנבוט בתנאים רגילים. המעבר בתוך מערכת העיכול של הפרא מחליש את הקליפה הקשה, וזה מאפשר לזרע לנבוט. מעבר ל'טיפול' הפיזי בקליפת הזרע, הפרא 'דואג' לסביבה תומכת: הגללים שלו משמשים דשן איכותי שנותן לנבט הצעיר את הדחיפה שהוא צריך כדי לשרוד במדבר. זה מדגים בצורה יפה איך הפראים לא רק חיים בשטח, אלא ממש עוזרים לעצב ולשמר את הצמחייה המקומית שסביבם".
מה לגבי התזונה של הפראים - איך שורדים במדבר הצחיח?
"הפראים הם חיה גמישה מאוד מבחינה תזונתית, וזה סוד ההצלחה שלהם. כדי להבין בדיוק מה הם אוכלים, השתמשנו בשיטה חדשנית: לקחנו גללים ומיצינו מהם דנ"א כדי לזהות את סוגי הצמחים שהם צרכו. גילינו שהם אוכלים מגוון רחב מאוד של צמחים. הגמישות הזו מאפשרת להם להתאים את עצמם מחדש למערכת המדברית שאליה הם הושבו".
"בשנות ה-80 שחררו כ-40 פרטים מחי-בר יוטבתה לאזור עין סהרונים ולאזור פארן. כיום האוכלוסייה מוערכת בכמה מאות פרטים. ההצלחה של ההשבה נמדדת בכך שהפרטים שורדים, מביאים צאצאים, ושהאוכלוסייה גדלה ומתפשטת במרחב. עם זאת, האוכלוסייה עדיין נחשבת קטנה; כדי שהיא תהיה יציבה באמת מול אירועים אקראיים כמו מחלות או בצורות, אנחנו צריכים להגיע לגודל אפקטיבי של אוכלוסייה שמונה לפחות500 פרטים".
"גודל האוכלוסייה שחשוב לשרידות לאורך זמן נקרא 'גודל אוכלוסייה אפקטיבי'. גודל האוכלוסייה האפקטיבי בדרך כלל קטן בערך פי שלושה מהגודל האמיתי של האוכלוסייה כי הוא כולל חישוב תאורטי רק של הפרטים שמתרבים ושמעבירים את הגנים שלהם לדור הבא. כלומר, הוא אינו כולל את הפרטים הצעירים שעדיין לא מתרבים ואת הפרטים המבוגרים שכבר כמעט לא מתרבים. לכן הגודל האפקטיבי הוא זה שקובע כמה מגוון גנטי נשמר באוכלוסייה – ומגוון גנטי הוא תנאי חשוב לשרידות שלה לאורך זמן".
מהם האיומים המרכזיים על הפראים כיום בישראל?
"אחד האיומים המוחשיים הוא דריסות על ידי מכוניות בכבישי הדרום. נוסף על כך, יש איום של טריפה על הסייחים, בעיקר מצד זאבים שנצפו רצים בקבוצות אחר אימהות עם צעירים. אומנם ראינו נקבות פראים שמגנות על הסייחים ותוקפות זאבים בחזרה, אבל בטבע זה מאבק מתמיד. איום נוסף הוא צמצום מקורות המים הטבעיים. ככל שיש יותר שאיבה של מי תהום, הנביעות הטבעיות מתייבשות, וזה פוגע בבעלי החיים".
"בעקבות משבר האקלים יש יותר שנות בצורת. כשאין מים וכשאין צמחייה במדבר, הפראים נאלצים להתקרב לאזורים חקלאיים כדי לחפש מזון ומים. בשנות בצורת קשות ראינו תנועה של הפראים לכיוון יישובי אדם, וזה יוצר חיכוך. מחקרים מהעבר הראו קשר ישיר בין רצף שנות בצורת לבין צמצום הרבייה באוכלוסייה. הפראים בעולם מוגדרים 'קרובים לסכנה' אבל האוכלוסייה המקומית שלנו נחשבת לכזו שנמצאת בסכנת הכחדה".
מהי התגלית המפתיעה ביותר שגילית על הפראים?
"הדבר הכי מפתיע קשור למבנה החברתי ולגנטיקה שלהם. גילינו שרק חלק קטן מהזכרים - אלו שהם בעלי טריטוריה וחזקים מספיק - הם אלו שמתרבים בפועל. כלומר, רק כ-15 אחוז מהזכרים מעבירים את הגנים שלהם הלאה. זה יוצר אתגר גנטי, כי אף על פי שיש הרבה נקבות, המגוון הגנטי תלוי במעט מאוד זכרים שמתרבים".
"תגלית מרתקת נוספת היא שהפראים בישראל הם 'מיקס' גנטי מוצלח. בבדיקות דנ"א ראינו שהפרטים בטבע הם חצי מהמקור האיראני וחצי מהמקור הטורקמני. השילוב הזה כנראה יצר אוכלוסייה עמידה יותר עם רקע גנטי מגוון, מה שאולי תרם להצלחת ההשבה לטבע".
מה את חוקרת בימים אלה על הפראים ואיך?
"אנחנו מתחילים לחקור שינויים אפי-גנטיים בשיתוף עם צוות מחקר מהאוניברסיטה העברית. אלה הם שינויים שמשפיעים על האופן שבו הגנים באים לידי ביטוי, בלי לשנות את רצף הדנ"א עצמו. אנחנו רוצים לראות אם יש הבדלים בין דגימות דם שנלקחו לפני כשלושה עשורים, מהפראים בחי-בר לפני ששוחררו לטבע, לבין הפראים שחיים היום בטבע, כדי להבין אם הם עברו אדפטציה (הסתגלות) מהירה לתנאי המדבר הקשים ולשינוי האקלים".
"כדי לחקור את הפראים אנחנו משתמשים בשיטות לא פולשניות שמשלבות כלים אקולוגיים קלאסיים עם טכנולוגיה גנטית מתקדמת. אנחנו אוספים שאריות של בעלי חיים בטבע, בעיקר גללים, שמהם אנחנו מפיקים דנ"א של כל פרט ויוצרים לו מעין 'תעודת זהות' גנטית. כך אנחנו יודעים איזה פרט היה איפה, מה הוא אכל ואפילו מי ההורים שלו. המחקר הגנטי מאפשר לנו לקבל המון מידע בלי להפריע לחיה עצמה, שזה יתרון עצום כשעוסקים במין חמקמק ובסכנה כמו הפרא".
מה הציבור הרחב יכול לעשות כדי לעזור לשמור על הפראים?
"חשוב מאוד לנהוג בזהירות בכבישים שבאזורי המחיה שלהם בנגב כדי למנוע דריסות. אם נתקלת במקרה של דריסה או בפרט פצוע, חשוב לדווח על כך לרשות הטבע והגנים כדי שנוכל לעבד את המידע ולהבין איפה יש 'נקודות חמות' של סכנה. נוסף על כך, חשוב לשמור על מקורות המים הטבעיים במדבר ולא להפריע לגישה של בעלי החיים אליהם, במיוחד בתקופות יובש".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
