לריק דקארד, גיבור הסרט "בלייד ראנר" בבימויו של רידלי סקוט, היה תפקיד קשה אך חיוני. הוא שירת בכוח שיטור מיוחד שתפקידו לזהות אנדרואידים שמתחזים לבני אדם, ובמקרה הצורך להשמיד אותם. אולם איך מזהים יצור מלאכותי שנראה כמו אדם, מתנהג כמו אדם ולפעמים אפילו משוכנע בכל ליבו המהונדס שהוא בן אנוש? ומה מבדיל בינינו, כיצורים ביולוגיים בשר ודם, לבין כל אותן מכונות משודרגות דמויות האדם המוכרות לנו מהמדע הבדיוני?
באופן מפתיע, התשובה היא – מעט מאוד. למעשה, כבר כיום רבים מאיתנו הם אנדרואידים שלא בידיעתם, וליתר דיוק – סייבורגים.
כבר בימי קדם, בני אדם חלמו לשדרג את גופם. מפורסם במיוחד סיפורו של הממציא רב הכישרונות דֵדָלוֹס מהמיתולוגיה היוונית, שבנה לעצמו ולבנו אִיקָרוֹס כנפיים כדי להימלט מכלאם באי כרתים. בסיפורי המיתולוגיה רווחו גם בני כלאיים משלל מינים וסוגים – הכלאות בין בני אדם לבעלי חיים, כגון המינוטאור שחציו אדם וחציו שור, הקנטאור המשלב בין אדם לסוס, בנות הימים המשלבות סנפירים בגוף אנושי ועוד רבים.
5 צפייה בגלריה
פסל בדמות אקירוס
פסל בדמות אקירוס
פסל בדמות אקירוס
(צילום: shutterstock)
חלום נוסף היה להחליף לגמרי את הגוף האנושי וליצור אנדרואידים – מכונות דמויות אדם שתפקידן לשרת את האדם ולמלא משימות בשירותו. במיתולוגיה היוונית מסופר כי מלך האלים זאוס הורה ליצור פסל ברונזה ענק ולהפיח בו חיים, כדי שיוכל לתת אותו במתנה לאהובתו אירופה. איש הברונזה, שנקרא תאלוס, הפך לשומר של האי כרתים – הוא היה מיידה סלעים עצומים על ספינות אויב או מלבן את גופו ואז מחבק למוות את קורבנותיו. על פי המיתוס, תאלוס יצר לעצמו נשים עם גופי זהב שישרתו אותו.

בין רובוט לסייבורג

החזון של בריאת יצורים מלאכותיים בגוף אדם עבר גלגולים רבים לאורך ההיסטוריה, מהאוטומטונים של האל היווני הפייסטוס, דרך האגדה היהודית על הגולם מפראג, או "פרנקנשטיין" של מרי שלי, ועד הרובוטים הרצחניים של קרל צ'אפק והמשרתים הרובוטיים הכנועים של אייזק אסימוב במאה ה-20.
על פי המושגים של ימינו אפשר לחלק את היצורים המלאכותיים האלה לכמה סוגים. ראשית ישנו הרובוט – מכשיר שמסוגל למלא פקודות מסוימות. רובוטים מודרניים מותאמים בדרך כלל לתפקודם: לדוגמה שואבי אבק רובוטיים בנויים בצורת דיסקה ממונעת עם מברשות מסתובבות שנעה באופן שיטתי על הרצפה כדי לאסוף לכלוך, ואילו רובוטי פס ייצור נוטים לכלול זרועות, מפרקים וצינורות שמאפשרים להם לבצע תפקיד ייעודי אחד בתהליך ההכנה של מוצר תעשייתי. כיום נהוג לקרוא בשם "רובוט", או "בוט" בקיצור, גם לתוכנות "חכמות" שפועלות במרחב הווירטואלי בתפקידים שנועדו במקור לבני אדם, כגון שירות לקוחות, שיווק, איסוף מידע ואפילו הפצת תעמולה פוליטית.
גם אנדרואיד הוא רובוט, אבל עם הבדל חשוב אחד מהרובוטים התעשייתיים - הוא דומה בגופו ובהתנהגותו לבני אדם. מכאן גם נגזר שמו, שפירושו ביוונית הוא "דומה לאדם". ההבדל הזה משמעותי, שכן בניגוד לרובוט תעשייתי שתוכנן לבצע משימה אחת או קבוצה מוגבלת של משימות, האנדרואיד הוא רב-תכליתי, ומבנה גופו הכמו-אנושי אמור לאפשר לו גמישות תפקודית דומה לזאת שיש לנו.
5 צפייה בגלריה
אנדרואיד. גם שמה של מערכת ההפעלה של גוגל
אנדרואיד. גם שמה של מערכת ההפעלה של גוגל
אנדרואיד. גם שמה של מערכת ההפעלה של גוגל
(צילום: Shutterstock)
באופן מצער, יש בין השניים הבדל מהותי נוסף: בשונה מהרובוט התעשייתי, אנדרואידים אינם... קיימים. כלומר הם משגשגים בתרבות, כגיבורים וכרעיונות בז'אנר המדע הבדיוני, אך הטכנולוגיה שברשותנו צריכה לעבור כברת דרך ארוכה לפני שיהיה בידינו אנדרואיד מתפקד. המכשולים בדרך לשם עוד רבים, החל במציאת פתרונות מוטוריים שיאפשרו למכונות ללכת זקוף על שתי רגליים בלבד או להשתמש במיומנות בעשר אצבעות הידיים, דרך פענוח מדויק של קלט חושי וכלה בבינה עצמה – כולל היכולת להבין הוראות מופשטות, לתכנן פעולות ועוד.
ולבסוף, סייבורג (קיצור של "אורגניזם קיברנטי" באנגלית) הוא סוג אחר של קשר בין אדם למכונה – יצור ביולוגי משודרג, בדרך כלל אדם, שהוטמעו בו אמצעים טכנולוגיים המעניקים לו יכולות על-אנושיות או שמתקנים יכולות שאבדו לו. ובשונה מהאנדרואיד, סייבורגים אמיתיים לחלוטין מלווים אותנו כבר שנים רבות.

דרגות של על-אדם

סדרת הטלוויזיה "האיש השווה מיליונים" (The Six Million Dollar Man) הציגה לעולם את סטיב אוֹסְטִין, בגילומו של השחקן לי מֵייג'ורס – אסטרונאוט וטייס ניסוי שנפצע אנושות בתאונת טיסה ואיבד את שתי רגליו, אחת מזרועותיו ואחת מעיניו. בתהליך השיקום השתילו לו גפיים מלאכותיות במקום אלה שנפגעו ומצלמה במקום עינו החסרה. התוספות הללו העניקו לו כוחות על-אנושיים – הוא היה מסוגל לרוץ במהירות אדירה על רגליו המכניות, להרים משאות כבדים ולעקם מתכות בזרועו הביונית ולראות למרחקים בעין המצלמה שלו.
סטיב אוסטין הוא התגלמות הסייבורג האוטופי, אדם משודרג הפועל למען טובת הכלל ונלחם בפשע. בדרך פלא השתלים שלו השתלבו בגופו בצורה מושלמת, בלי שתהיה תגובה חיסונית שתוביל לדחיית השתל, בלי כאבים במעבר מסביבה חמה לקרה ובלי שום תופעות לוואי. למעשה, השדרוג היה מוצלח עד כדי כך שהוא השפיע כנראה לטובה גם על מערכות גופו האחרות. אלמלא כן אי אפשר להסביר מדוע חוליות גבו לא נשברו בכל פעם שידו המשודרגת הרימה משאות כבדים במיוחד, או איך היה מוחו מסוגל לשלוט במנגנוני המיקוד והתקריב של המצלמה בעינו החדשה.
הבחירה לעצב את דמותו של סטיב אוסטין כאסטרונאוט לשעבר כנראה אינה מקרית, שכן שורשיו של הסייבורג טמונים בחלל החיצון. אף שהרעיון עצמו הופיע כאמור הרבה קודם, המושג "סייבורג" נולד במאמר שכתבו המדענים מנפרד קליינס (Clynes) ונתן קליין (Kline) בשנת 1960. הם הציגו בו את הסייבורג ככלי שישחרר את בני האדם מהתלות במכשירים חיצוניים בצאתם לחלל ויאפשר להם להטמיע בתוכם את הטכנולוגיות הנחוצות להישרדות בסביבה העוינת.
הרעיון הצמיח במהירות כנפיים, ושלל איברים נוספים, והרחיב את משמעותו. לפי ההגדרה הרחבה ביותר, הסייבורג נולד ברגע שהאדם החל להשתמש בכלים שהרחיבו את יכולותיו. לפי הגישה הזאת, די בכך שאדם יחזיק בסכין מאבן צור, שתאפשר לו לחתוך נתח בשר קשה, או ילבש בגדים שיקלו עליו לווסת את חום גופו נטול הפרווה, והנה הוא כבר על-אדם.
התפיסה הזאת חורגת משמעותית מהרעיון המקורי של הסייבורג, שכן קליינס וקליין התייחסו במפורש לטכנולוגיות שיוטמעו בגוף האנושי והנגידו בינן לבין מכשירים רגילים – כלים. אבל מהי בעצם הטמעה? אם היא לא חייבת להיעשות בתוך הגוף, אזי לכאורה גם טכנולוגיות לבישות יכולות להפוך אותנו לסייבורגים, בתנאי שאנו נושאים אותן על גופנו כדי לשדרג את יכולותינו או לתקן פגמים במערכות גופנו.
טכנולוגיה אחת כזאת הומצאה כבר בשלהי המאה ה-13, כשנזיר איטלקי הגה את הרעיון למתקן המבוסס על זוג עדשות זכוכית שיפצו על רוחק הראייה שלו ויקלו עליו לקרוא ולכתוב. כיום מאות מיליוני בני אדם מרכיבים גרסאות משופרות של המתקן – משקפי הראייה – כדי לפצות על רוחק ראייה, קוצר ראייה או פזילה, להגן על עיניהם מסנוור ועוד. כלומר מדובר בשדרוג ממשי וחשוב שמפצה על מגבלות העין האנושית הטבעית. אחד השכלולים שלו – עדשות המגע – אף מאפשר להכניס את ההתקן לתוך העין, צמוד לעדשת העין הטבעית. ממש בתוך הגוף.
5 צפייה בגלריה
(צילום: shutterstock)
התקנים לבישים משמשים גם לתיקון ליקויים בחוש השמיעה (מכשירי שמיעה), לחיזוק עצמות הגפיים (סדים), להחלפת גפיים קטועות (רגליים וידיים תותבות), למעקב אחרי הזמן (שעוני יד), לשליפת מידע מהאינטרנט (שעונים חכמים, משקפי גוגל), ואפילו לצרכים אסתטיים (עגילים, טבעות ותכשיטים אחרים). יש לכם אחד או יותר מאלה? ברכותינו – במובן מסוים אתם סייבורגים.
לרמה עמוקה יותר של שדרוג כבר נדרשת השתלה קבועה של ההתקן. הסייבורגים הפשוטים ביותר הם אלה שהוטמעו בהם תוספים סבילים (פסיביים), כגון השתלות שיניים, מפרקי ברכיים מלאכותיים, ירכיים, חיזוקים לעצמות ולסחוסים, סטנטים לפתיחת סתימות בכלי דם, ועוד. יש מי שיוסיפו לרשימה אפילו סתימות רגילות בשיניים. התקנים משוכללים יותר כבר כוללים מנגנון של משוב בין הגוף למכונה ומווסתים באופן פעיל תפקודי גוף לקויים: לדוגמה, קוצבי לב מתקנים אי סדירויות בקצב הלב, ומשאבות אינסולין עוזרות לחולי סוכרת לווסת את רמת הסוכר בדמם.
5 צפייה בגלריה
הדמיה
הדמיה
הדמיה
(צילום: shutterstock)
אך נותרה עדיין מבחינתנו בעיה אחת עם התוספים האלה – הם לא עושים מאיתנו על-אנשים. שתלים רפואיים בימינו יכולים להציל חיים ולשפר מאוד את איכות החיים של הסייבורגים המודרניים, אבל שום מושתל ברך כיום אינו יכול לרוץ מהר כמו "האיש השווה מיליונים". אדרבה, רוב מקבלי הטיפול אינם מסוגלים לעסוק בשום פעילות ספורטיבית אינטנסיבית הכרוכה בריצה או בהפעלה רבה של הברך, ופעילות כזאת עלולה לקצר את משך חייו של השתל. השתל משפר מאוד את תפקוד הברך, אך אינו משתווה ביכולותיו לברך בריאה, ובוודאי לא משדרג אותה.

האדם המשופר

ובכל זאת, יש כבר כיום סייבורגים משופרים אמיתיים. לאחד מהם קוראים פרי שטרן, והוא אדם נורמטיבי לחלוטין, עם משפחה, ילדים, כלבה, משכנתא – ושבב מושתל בכף ידו. באמצעות השבב הוא יכול לשלוט בנעילה של הטלפון ולהזדהות מול מכשירים והתקנים בביתו. כשיפותחו תקנים מתאימים הוא מקווה ללמד גם את מנעול הדלת בביתו להיפתח ברגע שירגיש את ידו מתקרבת, ואולי אפילו להפוך את כף ידו לארנק נטען.

"בחרתי לעשות צעד בכיוון, מתוך הנחה שהשוק ידביק את הקצב. השוק אכן עשה את זה, אבל לא בישראל", הוא מסביר בשיחה עם מכון דוידסון. "מוצרי המדף פשוט לא מתאימים עדין לתקנים בארץ. לדוגמה האמריקנים כבר עמוק במנעולי דלת על השבב הזה, אבל בארץ כל הצילינדרים עובדים עם גלגל שיניים וזה מסובך מדי. גם עניין התשלום עם השבב עדיין בעייתי בגלל בעיות של תקינה והגנה על השבבים, אבל גם לשם עוד נגיע".
השבבים מבוססים על טכנולוגיית "תקשורת טווח אפס" (NFC) - תקן של קשר רדיו שנמצא כיום בשימוש רחב לצורך ביצוע פעולות מטווח קצר כמו תשלום או העברת מידע באמצעות טלפונים חכמים ואמצעים אחרים. יש כיום כמה חברות שמציעות התקנים כאלה, כגון Dangerous Things האמריקאית שדף הפייסבוק שלה משמש במה לקהילה גדולה של מושתלי שבבים. כל מה שצריך זה שבב שעולה כמה מאות שקלים ומישהו שיעשה הזרקה סטרילית. שטרן, למשל, נעזר בשירותיו של איש פירסינג מיומן. "אם מישהו רוצה לבנות או לנסות משהו, אני אשמח להיות שפן הניסיונות", הוא מסכם.
חוקר הביוטכנולוגיה יוּ הר (Herr) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בבוסטון, הפך לשפן ניסיונות בעל כורחו, שאיבד בשנת 1982 את שתי רגליו בתאונת טיפוס. כיום הוא שוקד לפתח גפיים ביוניות יותר ויותר משוכללות, שבניגוד לתותבות רגילות יכולות במקרים מסוימים לא רק להחזיר לקטועי איברים יכולות שאבדו להם, אלא גם לשדרג אותם.
בהרצאה שנתן בשנת 2014 אמר הר, "מהר מאוד הבנתי שאת החלק המלאכותי של גופי אפשר לחשל לכל צורה ולכל תפקוד שארצה. מדובר בלוח חלק שבעזרתו אפשר ליצור מבנים שחורגים מהיכולות הביולוגיות הטבעיות". למשל הוא יכול להגביה או להנמיך את גובהו, לטפס על הרים באמצעות רגליים עם טריזים בקצה לשיפור האחיזה ועוד.
במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 התעוררה מחלוקת סביב השאלה אם שדרוג אחר, רגלי הקפיץ התותבות של האצן הדרום אפריקאי קטוע הרגליים אוסקר פיסטוריוס המבוססות על רגלי הקנגורו, מעניקות לו יתרון על פני מתחרים "לא משופרים". פיסטוריוס התחרה לבסוף, אחרי שלא הוכח שמדובר ביתרון לא הוגן, והגיע עד לשלב חצי הגמר בריצת 400 מטר.
5 צפייה בגלריה
אוסקר פיסטוריוס
אוסקר פיסטוריוס
אוסקר פיסטוריוס
(צילום: gettyimages)
טכנולוגיות חדשות שנמצאות בפיתוח מבטיחות לתקן נכויות באמצעות השתלת שבבים במקומות אסטרטגיים במוח, ליצור עיניים ביוניות אמיתיות או להניע יד משותקת באמצעות שבב. התקדמות נרשמה גם בפיתוח שלד חיצוני שיאפשר ללובש אותו לשאת משאות כבדים. ולמה להסתפק בבני אדם? חוקרים הצליחו לחבר למדוזות התקן שמאפשר להן לשחות מהר פי שלושה ממדוזות רגילות, במטרה להיעזר בהן לחקר מצולות הים. שימושי? זה עוד כלום לעומת החרק-בורגים: שלל מיני חרקים – חיפושיות, חגבים ותיקנים – שהוצמדו להם מצלמות וחיישנים אחרים במטרה להיעזר בהם לריגול, ציתות, מציאת ניצולים בהריסות של בניינים שקרסו ועוד.
בעתיד היותר רחוק אנו עשויים לראות עוד פיתוחים סייבורגיים רבים שאת חלקם איננו מעלים אפילו בדמיוננו. אולי אלה יהיו ננו-רובוטים שיפטרלו בגופנו וישמידו גידולים סרטניים; אולי עיני חתול שרואות בחושך; אולי זימים מלאכותיים לצוללנים; אולי שמירה של תודעות אנושיות במחשב, ואולי פשוט… זנב אופנתי. אבל רגע – לחיות בתוך מחשב? איך תתפקד תודעה אנושית בלי גוף שמחובר אליה, ועם שלל חושים ויכולות שהאבולוציה הביולוגית שלנו לא פיתחה מעולם? ימים יגידו. אולי.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע