בכל פעם שאתם עומדים בפקק בנתיבי איילון או בכביש 6 ומנסים לחשב איך ומתי תצליחו להגיע ליעד שלכם, אתם בטח מבטיחים לעצמכם שזה הפקק האחרון, שבפעם הבאה תצאו מוקדם יותר, או שהרחבת הכביש הקרובה סוף סוף תפתח את העומס. אלא שיש לי חדשות רעות עבורכם: זה לא יקרה.
עשרות שנים של מחקר בתחום התחבורה מוכיחות פעם אחר פעם את מה שמכונה "פרדוקס הגודש". ככל שתבנו יותר כבישים ותוסיפו נתיבים, כך תמשכו יותר מכוניות. הנתיב החדש שנפתח בחגיגיות יספק הקלה של כמה חודשים בודדים, עד שהמערכת תתאזן מחדש ותחזרו בדיוק לאותו הפקק, מכיוון שהוספת נתיב לכביש פקוק כדי לפתור את העומס שקולה להרחבת החגורה כדי לטפל בהשמנה.
בישראל הבעיה הזו חמורה פי כמה. שיעור הבעלות על כלי רכב אצלנו נמוך בהשוואה לאירופה, אבל בגלל המבנה הגיאוגרפי הצר של המדינה, רמת הצפיפות והעומס על הכבישים גבוהה כמעט פי שלושה מהממוצע במדינות המפותחות. אנחנו פשוט דוחסים יותר מדי מכוניות על מעט מדי אספלט, ובמקום להמציא את הגלגל, הגיע הזמן להסתכל על מה שעושים בעולם.
ערים כמו טוקיו וציריך הבינו כבר לפני עשרות שנים שהדרך היחידה לצאת מהסיוט התחבורתי היא לא לחנך את הנהגים, אלא לשנות את יחסי הכוחות. טוקיו יישמה מודל של פיתוח מוטה תחבורה ציבורית, שבו כל הבנייה העירונית והמסחרית מרוכזת סביב תחנות רכבת.
ציריך החליטה להעניק עדיפות מוחלטת לרכבות הקלות בצמתים. כשרכבת קלה מגיעה לצומת, הרמזור נהיה ירוק עבורה באופן מיידי, וכשהתחבורה הציבורית נוסעת מהר יותר מהרכב הפרטי, האנשים פשוט עוברים אליה.
עם זאת, תשתיות מצוינות הן רק חצי מהמשוואה, והשלמת התמונה חייבת לכלול גם מדיניות מגבילה. בפריז, למשל, הבינו שאין מקום לכולם, וכיום אגרת החניה לרכב פנאי-שטח גדול במרכז העיר עומדת על כ-18 אירו לשעה, מה שגורם לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מניעים את האוטו.
הרכבת הקלה בגוש דן
(צילום: מוטי קמחי)
בישראל אנחנו אוהבים לדבר על פתרונות טכנולוגיים כמו רכבים אוטונומיים, אלא שהמודלים התחבורתיים שפיתחנו מראים בבירור שרכבים אוטונומיים פרטיים לא יפתרו את הפקק – הם רק יאפשרו לנו לסבול בו בזמן שאנחנו עובדים במחשב, ואף יגדילו את מספר הנסיעות בכביש.
הפתרון האמיתי ל-2050 כבר נמצא על השולחן, והוא כולל רשת מטרו מאסיבית במטרופולינים של תל אביב, ירושלים וחיפה, לצד רכבת קלה בבאר שבע. כדי שזה יעבוד, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים להפסיק לפחד מאגרות גודש, מביטול חניות במרכזי הערים וממתן עדיפות אמיתית לתחבורה הציבורית ברמזורים.
העתיד התחבורתי של ישראל אינו גזירת גורל אלא תלוי בהחלטות האמיצות שנקבל היום, כדי שלא נמשיך לעמוד באותם הפקקים בכל שגרה ובכל ערב חג מחדש גם בעוד עשור, מתוך ההבנה שהרכב הפרטי הפך מסמל של חופש לפקק של המחר.
פרופ' יצחק בננסון הוא חבר סגל אקדמי בבית הספר החדש לסביבה ופרופסור אמריטוס בחוג לגיאופיזיקה באוניברסיטת תל אביב.
