ב-2019 נערך בדרום-מערב סין פרויקט לייעור מחדש של שטח שעציו נכרתו. אחד העובדים הגיע במהלך עבודתו למחצבה נטושה, ומצא בה "מספר גדול באופן חשוד" של עצמות של חיות. הוא קרא לרשויות, והחוקרים שבאו לבדוק את המקום גילו מערה ובה יותר מ-60 אלף מאובנים ושברי מאובנים. רוב הממצאים היו, כפי שהעובד הסיק, עצמות חיות – אבל ביניהן היו כלי אבן, וגם עצמות אדם.
השכבות שבהן נמצאו עצמות האדם תוארכו לכ-134 אלף עד 167 אלף שנים לפני זמננו, אך לא היה ברור לאיזה מין של אדם הן שייכות. באותה תקופה חיו במזרח אסיה כמה אוכלוסיות שונות של בני אדם, ובהן ניאנדרטלים, דניסובים, וגם הומו ארקטוס (Homo erectus) הקדום יותר. איך נדע מי מהם חי במערה שבדרום-מערב סין?
מערה ובה יותר מ-60 אלף מאובנים ושברי מאובנים, כולל עצמות אדם וגם כלי אבן. חוקרים חופרים במערה
(צילום: University of Wollongong Australia)
דרך אחת לבדוק זאת היא להפיק מהעצמות חומר גנטי. ב-15 השנים האחרונות הצליחו חוקרים להוציא DNA מכמה וכמה עצמות עתיקות, וכך יש בידינו את הרצף הגנטי של הניאנדרטלים וגם של הדניסובים. למעשה, זה מה שהוביל להכרה בדניסובים כאוכלוסייה נפרדת: החוקרים חשבו שהעצמות שהם בוחנים שייכות לניאנדרטלים, אך גילו שה-DNA שלהם שונה. על ידי השוואה של ה-DNA מהעצמות שנמצאו בסין לרצפים שנקבעו במחקרים קודמים, נוכל לדעת לאיזו אוכלוסייה השתייכו אותם אנשים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
בדרך לגידול תאי זרע במעבדה?
הבלמים של תאי מערכת החיסון
חלבונים קטנים, אפשרויות גדולות
לרוע המזל DNA מתפרק מהר מדי, במיוחד בתנאי האקלים החמימים ששוררים באזור זה, והחוקרים לא הצליחו להשיג דגימה טובה מהעצמות. הם כן הצליחו עם זאת להפיק כמה חלבונים. חלבונים לא מכילים את אותה כמות של מידע שיש ב-DNA, אך גם הם בנויים מרצף של אבני בניין – במקרה שלהם, חומצות אמינו – ואפשר להפיק מידע מפענוח הרצף שלהם. הרצף של החלבונים נקבע על ידי הרצף הגנטי, ולכן ההבדלים הגנטיים בין האוכלוסיות יכולים להתבטא גם בחלבונים שבגופם.
במחקר שהתפרסם לאחרונה, החוקרים הפיקו חלבונים מחמישה ממאובני האדם שנמצאו במערה, והראו שהרצף של אותם חלבונים מעיד על השתייכות המאובנים לדניסובים. לצידו התפרסם מחקר נוסף, שבו בחנו החוקרים את הכלים ואת עצמות בעלי החיים שנמצאו יחד עם עצמות הדניסובים. זו הפעם הראשונה שיש בידינו כלים של אותה אוכלוסייה מסתורית, שידועה לנו רק ממספר קטן של עצמות.
החוקרים הפיקו חלבונים מחמישה ממאובני האדם שנמצאו במערה, והראו שהם שייכים לדניסובים. השיניים והעצמות שנחקרו
(צילום: Chinese Academy of Sciences Institute of Vertebrate Paleontology and Paleoanthropology)
חלקים בתמונה הדניסובית
הסיפור של הדניסובים מתחיל ב-2010, כאשר חוקרים הפיקו DNA משבר של אצבע שנמצאה במערת דניסובה בסיביר, וגילו שהרצף שלה שונה מזה של עצמות ניאנדרטלים שרוצפו קודם לכן. במהרה הצטרפו אל שבר האצבע כמה שיניים שה-DNA שלהן התגלה גם הוא כדניסובי, ובשנים הבאות נוספו, לאט לאט, מאובנים נוספים: עצם לסת בטיבט, עוד עצם לסת בטיוואן, שן בלאוס.
פריצת דרך משמעותית התרחשה בשנה שעברה, כשהתגלה שגולגולת שנמצאה בצפון סין שייכת לאדם הדניסובי. בפעם הראשונה למדנו איך נראו הפנים שלהם, או לפחות של אחד מהם, וגילינו שהם דמו לקרוביהם הניאנדרטלים, עם כמה הבדלים. היו להם פנים שטוחות יותר, כמו לנו, והם גם היו גדולים, ככל הנראה יותר מהניאנדרטלים וגם מאבות אבותינו. הממצא האחרון אומת לאחרונה בעזרת מחקר נוסף, שעוד לא עבר ביקורת עמיתים, על עצמות רגל של דניסובים מטיוואן. לפי הערכות החוקרים, אחת העצמות הייתה שייכת לאדם שהתנשא לגובה של כ-190 סנטימטר.
המחקר החדש מוסיף עוד כמה מאובנים, כולל חלק מעצם החישור (Radius) – אחת משתי עצמות אמת היד. החלק שנמצא הוא זה שמתחבר לעצם הזרוע ויוצר את המרפק. זהו המאובן הדניסובי הראשון שמכיל מידע על מבנה היד או הזרוע, וכמו הגולגולת, גם עצם החישור מציגה שילוב של מאפיינים ניאנדרטלים ומודרניים. האנתרופולוג השוויצרי כריסטוף זוליקופר (Zollikofer), שלא השתתף במחקרים הנוכחיים, אמר בראיון לכתב העת Science שצורת המרפק מצביעה על כך שהדניסובים היו מסוגלים להרים חפצים כבדים, כמו הניאנדרטלים, אך גם לבצע תנועות גמישות שמאפיינות את בני האדם המודרניים.
התגלית המשמעותית יותר נוגעת לא העצמות של הדניסובים עצמם, אלא הכלים שהם יצרו והעצמות של החיות שנמצאו לצידם. כמה מכלי האבן והעצם
(צילום: Liu et al./Science)
התגלית המשמעותית יותר נוגעת לממצאים הנוספים: לא העצמות של הדניסובים עצמם, אלא הכלים שהם יצרו והעצמות של החיות שנמצאו לצידם. הם מאפשרים לנו ללמוד בפעם הראשונה על חייהם של אותם אנשים קדומים ועל הסביבה שלהם. "במשך שנים ידענו עליהם בעיקר מה-DNA ומכמה שברי מאובנים", אמרה חוקרת המאובנים הספרדיה מריה מרטינון-טורז (Martinón-Torres), שגם היא לא השתתפה במחקרים הנוכחיים. "עכשיו דניסובים הם כבר לא רוח רפאים מולקולרית".
הכלים והעצמות הצטברו במערה במשך עשרות אלפי שנים: מכ-190 אלף שנים ועד כ-70 אלף שנים לפני זמננו. מתוך עצמות החיות הרבות שנמצאו שם, אלו שהחוקרים הצליחו לזהות היו שייכות ברובן לחיות בעלות פרסה שגודלן בינוני עד גדול, כמו מיני צבאים שונים ותאו מים. היה גם מספר קטן יותר של עצמות קרנפים ואפילו צבועים. נראה שבאזור היו אפשרויות ציד רבות, ולא נצפו שינויים משמעותיים באוכלוסיית בעלי החיים לאורך התקופה הארוכה בה הדניסובים השתמשו במערה.
טכנולוגיה פשוטה ויעילה
הדניסובים ייצרו כלי אבן במהירות ועיבדו אותם במידה מועטה, בלי להשקיע בעיצוב כפי שעשו קרוביהם הניאנדרטלים. הם לא היכו באבנים שוב ושוב כדי לעצב בדיוק את החוד שרצו, אלא רק עד שהשיגו כלי טוב מספיק בשביל לעשות את העבודה שלשמה נועד. "שבור מהאבן כמה רסיסים שתוכל להשתמש בהם, אל תבזבז זמן על עיצוב שלהם לצורה יפה", תיאר את השיטה חוקר המאובנים האמריקאי אריק דלסון (Delson), שלא השתתף במחקרים.
הדמייה של האדם הדניסובי
(איור: ליאת פלי, באמצעות ChatGPT)
הדניסובים השתמשו באבנים מקומיות כדי לייצר את כליהם, וייצרו גם כלים מעצם, שחלקם היו דומים מאוד לכלים שנמצאו אצל הניאנדרטלים. החוקרים מצאו גם שברי עצמות שלא עוצבו לכלים, אך הסימנים שנותרו עליהם הראו שהדניסובים השתמשו בהם לחיתוך ולניקוב. נראה שהם ניצלו את הקצוות החדים שנוצרים בעצמות באופן טבעי כאשר שוברים אותן.
הדניסובים אם כך ייצרו את חלק מכליהם בצורה דומה לזו של הניאנדרטלים, אך הייתה להם גם טכנולוגיה משלהם. היא התאפיינה בחסכנות: נראה שהדניסובים ידעו לנצל היטב את החומרים שהיו בסביבתם, ולא הקדישו יותר מאמץ ממה שהיה דרוש כדי שיתאימו לתפקידם. העובדה שלאורך כל התקופה, כ-120 אלף שנים, הגישה הזו נשמרה, מעידה שלפחות בסביבה שבה אוכלוסיית הדניסובים הזו חיה היא הייתה יעילה. הממצאים האלה לא מספרים לנו מדוע הדניסובים נעלמו, אך לראשונה מאפשרים לנו לראות אותם לא רק כגנים ועצמות, אלא כבני אדם – שחיו, יצרו, צדו, והשתמשו בסביבתם.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
