הציור “ליל כוכבים” הוא לא רק אחת העבודות המפורסמות ביותר של וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי הפוסט-אימפרסיוניסטי, אלא גם אחת מיצירות האמנות המוכרות ביותר בתרבות המערב. בציור נראים הירח, כוכב הלכת נגה, וכמה כוכבים, כשגם הילותיהם והשמיים סביבם מצוירים במשיחות מכחול שמקנות הרגשה של תנועה ומעניקות תחושה של ממשות חומרית לאור. במשך שנים רבות התלבטו היסטוריונים של האמנות ואסטרונומים בשאלה אם מיקום גרמי השמיים בציור מבוסס על דמיונו של האמן או על תמונת שמיים מציאותית. חוקרים מדרום קוריאה בחנו את הסוגייה לעומק, ובמאמר חדש הם לא רק מציעים תשובה, אלא גם טוענים שהמועד המיוחס ליצירה אולי אינו מדויק.
ואן גוך צייר את “ליל כוכבים” כששהה במוסד לחולי נפש בסן-רמי שבפרובנס, בדרום צרפת. הוא אשפז את עצמו במאי 1889 בעקבות דיכאון, כמה חודשים לאחר שכרת לעצמו את תנוך האוזן השמאלית. גם בתקופת שהותו שם המשיך לצייר, למרות מצבו הנפשי ומחסור בחומרים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
התאים המיוחדים של מערכת החיסון המבוגרת
למצוא תא זרע בערמת שחת
כשאור השמש מטהר את השדות
את הציור “ליל כוכבים” ( De sterrennacht בהולנדית, או Starry Night באנגלית) השלים על פי ההערכה המקובלת ביוני 1889. הוא מבוסס על רישום בדיו על נייר שעשה ואן גוך בספטמבר 1888, ונקרא “ליל כוכבים מעל הרון”. הציור משקף כפי הנראה את הנוף מחלונו של ואן גוך במוסד. נראית בו קבוצת עצים גדולים, ככל הנראה ברושים, ומאחוריהם ברקע כפר עם כנסייה. העצים מוגדלים מאוד ביחס למציאות, והכפר כנראה מבוסס על ציורים אחרים, משום שהוא אינו נראה מהחלון הזה. רוב רובו של הציור מוקדש כאמור לשמי הלילה, שתופסים כשני שלישים משטחו.
החוקרים הצליבו את מיקום הכוכבים בציור עם זה של צביר ההיאדות בקבוצת הכוכבים שור
(איור: מתוך מאמר המחקר Kim et al)
חוקרים בהובלת הו ג’ין (Jin) ואליג’ה קים (Kim) ממצפה הכוכבים SLLAB ומהמחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת קיונג הי בדרום קוריאה ניסו לגלות אם יש בסיס מציאותי למראה השמיים בציור, ולחפש מועד שבו המראה של גרמי השמיים בדרום צרפת סמוך לזריחה, אז נגה נמצאת מעל האופק, התאים למה שנראה בציור. “הגישה של המחקר מעבירה את נטל ההוכחה: אם סידור גרמי השמיים על הקנבס מתאים למראה השמיים בשחר של יום מסוים, ההתאמה עצמה היא משהו שתומכי הגישה הדמיונית צריכים להסביר”, כתבו החוקרים.
השור והציקדות
לדברי החוקרים, רוב הכוכבים שנראים בציור מייצגים את קבוצת ההיאדות (Hyades), סידור של כוכבים בהירים בצורת האות V שוכבת על צדה, בקבוצת הכוכבים שור, שמרכיבים את ראש השור. לפי הראיות שהם מציגים כי מדובר בקבוצה הזו, וכן לפי מופע הירח ומיקומו ומיקומו של כוכב הלכת נגה, הם הסיקו כי הציור משקף את השמיים לפנות בוקר בין 20 ל-24 ביולי 1889, כלומר כחודש אחרי מה שנחשב כיום למועד היצירה. באופן ספציפי, סידור גרמי השמיים ביצירה מתאים במיוחד לשעות השחר של 22 ביולי.
החוקרים הצליבו את הנתונים עם מכתבים של ואן גוך, בעיקר לאחיו תיאו. במכתבים מיוני הוא מזכיר שהתחיל לעבוד על ציור של השמיים, אך אינו מזכיר את סיומו. במכתבים מחודש יולי הוא מציין את רעש הציקדות בזמן העבודה על התמונה. בחינת נתוני מזג האוויר של התקופה העלתה כי במחצית השנייה של יולי באותה שנה היה גל חום כבד, עם טמפרטורות שבין 30 ל-34 מעלות צלזיוס, מה שמתאים הרבה יותר לפעילות ערה של ציקדות מאשר מזג אוויר מתון יחסית ביוני של אותה שנה.
בחינה של נתוני מזג האוויר העלתה עוד כי הלילות של 20, 21 ו-22 ביולי היו בהירים וכמעט בלי עננים, תנאים שאיפשרו לואן גוך לראות מחלונו את הכוכבים של ההיאדות. לעומת זאת, ב-23 בחודש התעננו השמיים, ותצפית כזו הייתה קשה הרבה יותר. שילוב כל הנתונים מביא את החוקרים להציע כי התמונה מייצגת את מראה השמיים לפנות בוקר ב-22 ביולי 1889. הם גם מצליבים את הנתונים עם מידע נוסף ממכתביו של ואן גוך, בהם תיאור של התקף של מחלתו שהשבית אותו לכמה ימים, והם מראים כי הוא אירע כנראה אחרי השלמת הציור לפי המועד שהם מציעים.
ואן גוך דיוקן עצמי עם אוזן חבושה
(צילום: courtauld.ac.uk)
המחקר הוא דוגמה לבלשות וארכיאולוגיה אסטרונומית, שאיפשרה בשנים האחרונות לקבוע פרטים על אודות כמה יצירות אמנות מפורסמות, כמו צבע השמיים ב”הצעקה” של אדוארד מונק או מועד הציור של “התרשמות, זריחה”, של קלוד מונה.
החוקרים נזהרים מאוד, עם זאת, מקביעה מפורשת כי הציור אכן צויר, או הושלם, סמוך למועד שהם מציעים. הם מביאים בחשבון את האפשרות שוואן גוך הסתמך על מראה השמיים באופן כללי אך צייר אותו במועד אחר, או שהוסיף למראה השמיים פרטים נוספים משיקולים אמנותיים. “אם יצוצו מקורות היסטוריים חדשים, המסקנות של המחקר ישונו בהתאם”, הם כתבו. עם זאת הם מציינים כי “המחקר מגדיר מחדש את הגבול בין תצפית לדמיון על בסיס פיזיקלי שאפשר לבחון. כדוגמה להיסטוריה מדעית ובת שחזור של האמנות, שמשלבת בלשות אסטרונומית עם מדדים גיאומטריים, הגישה הזו מראה דרך להפוך פרשנות היסטורית אמנותית לרעיונות שאפשר לבדוק פיזיקלית”.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
