בעשור האחרון הפך המונח "מעבר לאנרגיות מתחדשות" מסיסמה של ארגוני סביבה לאחת הסוגיות הכלכליות והחברתיות הבוערות ביותר בעולם. ממשלות, חברות ותאגידים משקיעים מדי שנה מיליוני דולרים בפיתוח טכנולוגיות נקיות ורגולציות כדי לקדם את המעבר לאנרגיות ירוקות ולהפחית את היקף הפליטות המזהמות. אבל יחד עם ההבטחה לעתיד מקיים יותר מבחינה אנרגטית, גוברות גם הדאגות: מה יקרה למקומות העבודה הישנים? מי ישלם את מחיר השינוי? והאם מעבר מהיר עלול להעמיק פערים חברתיים במקום לצמצם אותם?
על הרקע הזה מתחדדת השאלה כיצד ניתן להפוך את "המעבר הירוק" לנכון מבחינה סביבתית, וגם מבחינה של צדק חברתי ושל רווח כלכלי. דו"ח חדש בוחן בדיוק את השאלות האלה.
שילוב שיקולים
הדו"ח, שנושא את הכותרת Making the Green Transition Work for People and the Economy ושפורסם בנובמבר על ידי הפורום הכלכלי העולמי, בוחן כיצד ניתן ליישב בין יעדי האקלים והמעבר לאנרגיות מתחדשות לבין שמירה על תחרותיות, על יציבות כלכלית ועל ביטחון תעסוקתי. הדו"ח מציע גם תוכנית פעולה מעשית לממשלות ולחברות: מאופן שילוב שיקולים חברתיים בתוכניות, דרך מיפוי טיפוסי מדינות שונים ועד הצגת מקרי בוחן של תאגידים שכבר מיישמים את התוכניות.
התמונה שעולה מהדו"ח מורכבת בהרבה מהנרטיב האופטימי של "צמיחה ירוקה". מצד אחד, רוב נשות ואנשי הניהול שהשתתפו בסקר מאמינים כי בטווח הארוך המעבר לכלכלה דלת-פחמן תשפר את התחרותיות ואת החדשנות, אך מצד שני הם מצביעים על שורה של חסמים שמאיימים לבלום את התהליך ובראשם עלויות אנרגיה וחומרי גלם שהולכות ועולות, רגולציה לא יציבה והחזר השקעה איטי בפרויקטים ירוקים.
"במקומות רבים בעולם העלות של אנרגיה מתחדשת נמוכה יותר מהעלות של דלקים פוסיליים. למרות זאת אנחנו לא רואים אימוץ נרחב של אנרגיה ירוקה", מסבירה ד"ר גלית פלצור, כלכלנית מומחית לניהול סיכוני אקלים וקיימות. "חלק גדול מהקשיים נובע מכשלי שוק, מחסמים רגולטוריים, מתמריצים לא נכונים, מפערים בין הידע הטכנולוגי לבין היכולת של אנשים ושל עסקים ליישם אותו, וכמובן מפוליטיקה ומלובי של תעשיית הדלקים הפוסיליים", היא מסבירה.
הדו"ח מעריך שהמעבר של כלכלות העולם לאנרגיה נקייה צפוי לייצר כ-9.6 מיליון מקומות עבודה חדשים עד 2030, בעוד ש-2.4 מיליון משרות בתעשיות עתירות פחמן יופסקו בהדרגה. "מדינות צריכות לאמץ רפורמות שיגשימו שני יעדים: צמיחה ותעסוקה לצד יעדים אקלימיים. כדי לוודא שאין פגיעה באזרחים או בעסקים צריך אסטרטגיה ברורה ויעדים ארוכי טווח, וגם גמישות באופן הביצוע", אומרת פלצור.
לפי הדו"ח, הפערים בגישה למימון ולטכנולוגיה בין מדינות מתקדמות למדינות מתפתחות עלולים להעמיק. נשות ואנשי ניהול בכלכלות דלות הכנסה מדווחים שאחד החסמים המרכזיים הוא מחסור ב"הון ירוק", כלומר כסף שמיועד להשקעות שמפחיתות נזק סביבתי או שתורמות לתועלת אקלימית. על רקע זה מציע צוות המחקר מסגרת חדשה שמחלקת את מדינות העולם לכמה טיפוסים כך שלכל טיפוס דרוש מסלול מעבר אחר לאנרגיה ירוקה – מסלול שמותאם להקשר המקומי ושמשלב השקעה בתשתיות, בהגנה חברתית ובהכשרה מקצועית. המסר המרכזי הוא שאם המעבר לאנרגיות ירוקות ימשיך להיתפס כמהלך שמעלה מחירים ושמאיים על פרנסה, התמיכה הציבורית בו תישחק. רק שילוב מודע של שיקולים חברתיים ושל שיקולים כלכליים במדיניות האקלים יאפשר לשמור על מומנטום אמיתי במאבק במשבר האקלים.
עלות הון
"אי אפשר לדבר על הפער בין מדינות מפותחות למדינות מתפתחות בלי להתייחס לסוגית עלות ההון", אומרת פלצור. מדובר בתשואה שהחברה חייבת להציע למשקיעים שלה כדי להצדיק שימוש בכסף שלהם. עלות ההון לפרויקטים ירוקים במדינות עניות יכולה להיות גבוהה פי שלושה ואף יותר מאשר במדינות מפותחות. "למדינות מתפתחות רבות אין גישה לאשראי בתנאים סבירים. לכך מתווספת בעיית חוב ציבורי גבוה שמכבידה על דירוג האשראי הלאומי ושפוגעת ביכולת של השוק הפרטי בהן לפעול בהיקפים משמעותיים. כל אלה משמרים מעגל של מחסור בהשקעות, של קושי בהטמעת טכנולוגיות חדשות ושל חוסר יכולת להשתלב במעבר לכלכלה דלת פחמן", היא מסבירה.
לדבריה, הפתרון לצמצום הפערים היא הפחתת עלות ההון למדינות מתפתחות. "הפערים הללו אינם רק שאלה של צדק אקלימי אלא הם מוקדי סיכון מערכתיים שיכולים לערער את היציבות הכלכלית והפוליטית העולמית ואף להביא לגלי הגירה, לזעזועים בשווקים אזוריים, ולפערים גוברים ביכולת להתמודד עם משברים סביבתיים", היא אומרת.
ישראל, כמו שאר העולם, כבר איננה מדברת על מעבר לאנרגיות מתחדשות כעל תרחיש עתידי, אלא כעל שאלה של כאן ועכשיו. נכון ל-2024 כ-14.7 אחוז מייצור החשמל בישראל הגיע מאנרגיות מתחדשות, בעוד היעד הרשמי שנקבע הוא 30 אחוז עד שנת 2030. מדובר ביעד שנחשב נמוך יחסית למדינות מערביות אחרות. לשם השוואה, ערב הסעודית הציבה יעד של 50 אחוז ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2030, איחוד האמירויות מכוונת ל-44 אחוז, הודו ל-50 אחוז, מרבית מדינות אירופה שואפות ל-70–80 אחוז, וסין ל-40 אחוז.
"מצבה של ישראל לא חיובי ביחס לנעשה בעולם המפותח והמתפתח, וזה מתייחס ליעדים וגם לביצוע בפועל", אומרת פלצור. "החסמים שעומדים בפני ישראל אינם שונים מהחסמים שיש במדינות אחרות. הבעיה היא שישראל עושה פחות מחלק מהמדינות האחרות בתחום, אולי כי תשומת הלב בשנים האחרונות הייתה נתונה לתחום הביטחוני-צבאי וזה הזיז הצידה איומים אחרים. בטווח הארוך, אחד הסיכונים שעומדים בפני החברה הישראלית נובע מהיעדר יישום מדיניות אקלים, כי סיכוני אקלים בסוף מתורגמים לסיכונים לביטחון הלאומי", היא מסכמת.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
