ניתוח של סימני נשיכה על חוליות הצוואר של שני מיני תניסתרופאוס, Tanystropheus hydroides ו- Tanystropheus longobardicus, שחיו בתקופת הטריאס התיכונה (לפני 247 עד 237 מיליון שנה), הראה שטורף אחר תקף אותם, מה שסיפק את ההוכחה הראשונה לחיסרון אבולוציוני זה.
3 צפייה בגלריה
תניסתרופאוס ממין Tanystrofeus hydroides, ננשך בצווארו על ידי טורף גדול יותר
(איור: Roc Olivé (Institut Català de Paleontologia Miquel Crusafont)/FECYT)
בעידן הדינוזאורים, לזוחלים ימיים רבים היה צוואר ארוך במיוחד בהשוואה לזוחלים כיום. למרות שברור שזו הייתה אסטרטגיה אבולוציונית מוצלחת, שנמשכה לאורך תקופה של 175 מיליון שנה, פליאונטולוגים חשדו זה מכבר שגופם ארוך הצוואר הפך אותם לפגיעים מפני טורפים. כעת, לאחר כמעט 200 שנה של מחקר מתמשך, עדויות מאובנים ישירות מאשרות תרחיש זה לראשונה, כחלק ממחקר שממצאיו התפרסמו בכתב העת Current Biology.
המחקר כלל בחינה מעמיקה של שרידי שני מיני תניסתרופאוס מתור הטריאס, מין של זוחל ימי קדום ממשפחת התניסתרופאיים. מדובר בזוחל ארוך צוואר שאורכו הגיע עד ל-6 מטרים, 3 מטרים מתוכם היו של צווארו רב החוליות,כ-13 במספר. זוחל ימי זה חי בדומה לאריות ים מודרניים, שכן הוא נח על החופים והסלעים, ושחה בים במרדף אחרי הטרף שאכל. ייתכן שהוא הסתער על טרפו עם צווארו הארוך במהירות רבה, אולם היה זה גם חיסרון משום שטורפיו ניצלו זאת לטובתם.
בדיקה מדוקדקת של העצמות המאובנות הראתה כי על חוליות הצוואר של שני מיני התניסתרופאוס יש סימני נשיכה ברורים, במקרה אחד בדיוק במקום שבו הצוואר נקטע. הממצאים מהווים בכך עדויות מבעיתות ונדירות ביותר לאינטראקציות בין טורף לנטרף בתיעוד המאובנים מלפני למעלה מ-240 מיליון שנה.
"פליאונטולוגים שיערו שהצוואר הארוך של מיני התניסתרופאוס היוו נקודת תורפה ברורה, כפי שכבר הוצג בצורה חיה לפני כמעט 200 שנה בציור מפורסם של הגיאולוג והפליאונטולוג האנגלי הנרי דה לה בש משנת 1830, שזכה לשם 'דוריה אנטיקוויור' (דורסט הקדומה) - הייצוג החזותי הראשון של סצנת חיים גאולוגית המבוססת על עדויות משחזורים של מאובנים, בסגנון המכונה אמנות פליאונטולוגית", אמר ד"ר סטפן ספיקמן מהמוזיאון לתולדות הטבע בשטוטגרט שבגרמניה. "למרות זאת, לא הייתה שום עדות לעריפת ראשים - או כל סוג אחר של תקיפה המכוונת לצוואר - הידועה מתיעוד המאובנים השופע של זוחלים ימיים ארוכי צוואר עד למחקר הנוכחי שלנו על שתי הדגימות הללו של התניסתרופאוס".
ד"ר ספיקמן חקר את הזוחלים הללו כנושא העיקרי של עבודת הדוקטורט שלו במוזיאון הפליאונטולוגי של אוניברסיטת ציריך בשוויץ, שם שוכנות הדגימות. הוא זיהה ששני מיני התניסתרופאוס חיו באותה סביבה. מין אחד קטן, באורך של כמטר וחצי, שניזון ככל הנראה מבעלי חיים רכים כמו שרימפס, ומין גדול בהרבה באורך של עד שישה מטרים שניזון מדגים ודיונונים. הוא גם מצא עדויות ברורות בצורת הגולגולת לכך שככל הנראה התניסתרופאוס בילה את רוב זמנו במים.
במרוצת השנים עלו השערות לגבי שתי הדגימות כי מדובר על מינים שננשכו בצווארם הארוך, אולם איש לא חקר זאת לעומק. במחקר החדש, ד"ר ספיקמן חבר לד"ר אאודלד מוג'אל מהמוזיאון לתולדות הטבע בשטוטגרט ומהמכון הקטלאני לפליאונטולגיה על שם הפליאונטולוג הספרדי מיקאל קרוספונט, שמתמחה בשימור מאובנים ואינטראקציות בין טורף לנטרף בתיעוד המאובנים המבוסס על עקבות נשיכה על עצמות.
כאמור, לאחר בדיקה שת שתי הדגימות, הגיעו שני החוקרים למסקנה הברורה כי אכן מדובר על נשיכה של טורף. "משהו שמשך את תשומת ליבנו הוא שהגולגולת ובעיקר החלק של הצוואר השתמרו אך נראה סימן לקטיעה פתאומית, מה שמצביע על נשיכה של יצור אחר במהלך אירוע אלים במיוחד, שכן סימני שיניים מופיעות בבירור על חוליות הצוואר", אמר ד"ר מוג'אל. "העובדה שהראש והצוואר השתמרו כל כך טוב, מרמזת על כך שהם נקברו כשהיו מכוסים ברקמות רכות כמו שריר ועור. על פי הערכתנו הטורפים של מיני התניסתרופאוס פחות התעניינו בצוואר הצנום ובראש הקטן, אלא התמקדו בחלקים הבשרניים יותר של גופם. על כן, יש סבירות גבוהה לכך שדווקא חוליות הצוואר וחלקי הראש נמצאו כעדות למה שקרה לפני מאות מיליוני שנים".
לדברי ד"ר ספיקמן, הממצאים שהתגלו מעלים נקודה מעניינת לגבי שני מיני התניסתרופאוס. "מדובר בתרחיש דומה, אף על פי שמדובר על טורפים שונים. שני מיני התניסתרופאוס היו שונים בגודלם ואולי גם באורח חייהם. המחקר שלנו מראה שהאבולוציה היא משחק של פשרות, שכן היתרון של צוואר ארוך גובר בבירור על הסיכון להיות מטרה עבור טורפים. התניסתרופאוס עצמו היה מוצלח למדי במונחים אבולוציוניים, מכיוון שחי לפחות 10 מיליון שנה באזורים שהם כיום אירופה, המזרח התיכון, סין, צפון אמריקה ואולי גם דרום אמריקה", סיכם ד"ר ספיקמן.
