אנחנו שומעים הרבה על שינוי האקלים, אבל מה המשמעות האמיתית שלו מבחינתנו, כאן בישראל? זו לא רק שאלה אקדמית אלא שאלה לגבי חיי היום-יום שלנו. אחרי למעלה מ-35 שנה שבהן חקרתי את השפעת האדם על העננים, על הגשם ועל מאזני האנרגיה העולמיים, אני רואה בבירור את המגמות המדאיגות, וגם מקור לתקווה באשר לעתיד האקלימי שלנו.
צפו בפרק של מיזם °מעלה וחצי שמסביר מה הולך להיות פה:
החום עולה
בעולם כולו נמדדה עלייה של כמעלה וחצי בטמפרטורה הממוצעת מאז המהפכה התעשייתית. בתרחיש שבו אנחנו ממשיכים ב"עסקים כרגיל" וממשיכים לפלוט גזי חממה בלי לעבור באופן משמעותי לשימוש באנרגיות מתחדשות - כדור הארץ עלול להתחמם ב-3–5 מעלות צלזיוס עד סוף המאה. ישראל צפויה להתחמם אפילו יותר. נוסף על כך, גם אם נעצור היום את כל פליטות גזי החממה, הטמפרטורה תעלה בלפחות עוד מעלה וחצי - "חוב התחממות" שנובע מהגזים שכבר נפלטו לאטמוספרה עד כה.
התחזית הסבירה ביותר היא עלייה של 2–3 מעלות עד סוף המאה. גם בתרחיש הזה, שהוא פחות קיצוני, המשמעות היא שגלי החום הקיציים שחווינו השנה יהפכו לנורמה. ימי הקיץ החמים ביותר בישראל שבהם חם ויבש בהרים, ולח מאוד במישור החוף, יהפכו ממיעוט לרוב, והימים החמים ביותר ישברו את השיאים עד כה.
במילים פשוטות: לא נוכל להסתדר בלי מזגנים. זה יעלה את צריכת האנרגיה במיוחד בימים החמים ביותר - ימים שבהם כבר היום יש את שיא הביקוש לחשמל. חשוב לזכור שאם הפקת החשמל תמשיך להתבסס על דלקי מאובנים, ניכנס למעגל קסמים של התחממות הולכת וגוברת.
האיומים מתגברים
עבורנו הישראלים, מים הם אולי הנושא הקריטי ביותר. ישראל נמצאת באזור סוב-טרופי שכבר נמצא במגמת התייבשות, והתחזיות מצביעות על הפחתה של 20–30 אחוז בכמות המשקעים עד סוף המאה. מדובר בעד 150 מ"מ פחות גשם בשנה. גם בתרחישים אופטימיים יותר צפויה ירידה. ההתפלה כבר הפכה להיות חיונית לאספקת המים ובלעדיה היינו במשבר מים קיומי לאחר שנת בצורת שיא האחרונה. אבל ההתפלה צורכת אנרגיה רבה וזה מחזיר אותנו שוב לשאלה כיצד אנחנו מייצרים את האנרגיה הזו.
החורף יתקצר ויתייבש, ובו בזמן יתרבו אירועי קיצון: אומנם יהיו פחות ימי גשם אבל כשכבר ירד הגשם, הוא יהיה חזק, סוער ומציף. במצב כזה, פחות מים יחלחלו לאדמה ולכן נצפה גם לשיטפונות. כבר היום ומאז שנות ה-70 אנחנו רואים ירידה בשפיעת מעיינות חיוניים כמו הדן והבניאס, שבשנה האחרונה הגיעו לשפל חסר תקדים. חברת מקורות נאלצה להפוך את כיוון המוביל הארצי ולהעביר דרכו מי ים מותפלים לכינרת כדי שלא תתייבש באופן חסר תקדים.
עוד איום מתגבר הוא עליית מפלס פני הים שנובע מהפשרת קרחונים ומהתפשטות המים שמתחממים. כיום קצב עליית מפלס מי הים עומד על כ-3.4 מ"מ בשנה והוא צפוי להתגבר. עלייה של מטר אחד עלולה להוביל לקטסטרופה עולמית שכוללת הצפה של אזורים נמוכים ופינוי המוני של אוכלוסיות. אצלנו, תל אביב לא תהפוך לוונציה כי רוב החופים מוגנים על ידי מצוקים גבוהים, אבל זו לא סיבה לשאננות. הסערות שפוגעות בבסיס המצוקים גורמות לנסיגה ולהתמוטטות שלהם. ניתן לראות זאת ליד מלונות החוף. עד כה, נעשה מעט מאוד כדי להגן עליהם וזה עלול לעלות לנו ביוקר.
העתיד האקלימי של ישראל ברור: קיץ חם יותר, חורף קצר יותר ויבש יותר ובמשך השנה אירועי קיצון בתדירות גבוהה יותר. החום והצורך הגובר בהתפלת מים יחייבו אותנו להשתמש ביותר אנרגיה ולכן עלינו לעבור לשימוש באנרגיה מתחדשת ואנרגיה גרעינית. לבסוף, המצוקים החופיים שלנו כבר מתמוטטים ומחייבים הגנה מיידית. התמודדות עם שינוי האקלים בישראל היא לא עניין של עתיד רחוק אלא של משימה לאומית שדורשת השקעה והיערכות כעת.
פרופ' דניאל רוזנפלד הוא חוקר אקלים במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית וחבר בפורום מדעני ומדעניות האקלים. הפורום הוקם במטרה ליצור חיבור אפקטיבי בין המחקר המדעי העוסק במשבר האקלים למקבלי ההחלטות והתקשורת.
הכתבה הוכנה על ידי פורום מדעני ומדעניות האקלים וסוכנות הידיעות זווית מבית האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
